“ג'וסלין ג'ונס הניו יורקית בת הארבעים ושניים ידעה ימים טובים יותר. כעת חייה דוהרים במורד לאחר שבעלה עזב לטובת פרֵחה צעירה (במקור) וילדיה מנוכרים. ברשותה נותר בית מידות עתיק שתחזוקתו יקרה וסכום נאה שהתנדף לאחר השקעות גרועות שהמליץ יועץ 'מומחה'. היא מחזיקה אקדח ואוגרת כדורי שינה. מי יודע. נאלצת לנטוש את ביתה, לעבור לדירה עלובה ולהתפרנס בדוחק ממלצרות. משוטטת לעתים בעיר וגומאת מרחקים ברכבת. ביום הולדתה הארבעים ושלוש צפתה בתכנית בה 'חברה מחוייכת של מפורסמים כביכול משפריצה את הבולשיט שלה' ופשוט דרכה את הרובה שברשותה וירתה במסך. לדברי המטפל, כולם בניו יורק מפוצצים לקיבינימט את הטלוויזיות שלהם. ג'וסלין, ילידת צפון קרוליינה, רואה בעצמה ליידי ממוצא דרומי שחונכה למידות טובות בידי אם וסבתא פוריטניות, וחינוכה כלל הערכה רבתי לבתי שימוש ציבוריים נקיים אותם היא לומדת למצוא באתרים שונים בעיר כולל בית הלוויות. נקי זה טוב. עם זאת שפתה מפולפלת וחסרת בושה כמו בערב בו מגיע מבקר בלתי צפוי, קליפורד המעוניין בסקס ולגימה, אלא מה. היא דורשת סכום שאין ברשותו ומתפתח דו שיח בוטה, חלקים נבחרים: היי באמת ג'וי, את לא בית זונות שמוכר משקאות. אז תחזור לשם עם מאה שלושים וחמשת הדולרים שלך. חסרים לך, מותק, שלוש מאות שישים וארבעה דולר ו-14 סנט אז לא מגיע לך אפילו להריח אותי'. ג'וסלין יורה לעברו ('ישו קיבינימט, זה אקדח אמיתי' אומר קליפורד המבוהל) ומחטיאה. הטמבל נמלט, נחבל בנפילה ודוהר משם במכוניתו. החשבונות נערמים והמצב קשה. אולי זה הזמן לשקול את נטילת הגלולות ולהשאיר מכתב בו היא מבקשת בין היתר 'לא לשלם לאינסטלטור הבן זונה שחושב שהוא מתת האל למין הנשי'. עם החשבונות מגיע יום אחד מכתב רשום להגיע לעניין חשוב למשרד עורכי דין ואין לה מושג מדוע, המכתב אינו מאיים במהותו. היא מוצאת עצמה טסה במעלית אקספרס למרומי הקומה ה-62 בלי לדעת איזו הפתעה צפויה לה במשרד המפואר....בעקיפין הודות לבית שימוש נקי. הספר הקצר והאבסורדי העובר מגוף ראשון לשלישי נקרא מהר. סגנונו מפולפל וביקורת מלגלגת על ניו יורק בעידן המודרני. אירוח מפואר וסעודות סנוביות. ההבדל התהומי בין עושר ועוני. בתים פרטיים ודירות פאר מול העלובות ביותר, חנויות יוקרה בשדרה החמישית המוכרות קיסמי שיניים מפלטינה ומנגד מוכר הבייגלה וכושי עיוור (במקור) המוכר עפרונות כדי לגרד עוד כמה סנטים. ההמונים האלמוניים הגודשים את תחנת הענק גראנד סנטרל. נטישה, ניכור בין ילדים להוריהם. שמרנות וגאווה דרומית בצד גסות ובוטות.”

“קראתי את המשפט האחרון בספר ונשימתי נעתקה. מעט מאד ספרים מצליחים לעשות לי את זה, במיוחד במשפט האחרון. לו הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה הייתי כותבת אותו פה ללא מילה נוספת, כביקורת. אבל אני מכירה את הכללים ולא אעשה פשע כזה, רק אספר לכם שהמשפט הזה הוסיף לספר כוכב חמישי. ג'וסלין ג'ונס המכונה "ג'וי" - כנוי אירוני למהדרין - חיה לה בגלמודיות לא מזהרת באחד הפרברים העשירים והאריסטוקרטיים של ניו יורק. בעלה עזב אותה למען אשה אחרת, ילדיה נמצאים בקולג' - מה שאומר באמריקאית שהוריהם - במיוחד אמם הלוזרית - לא מעניינים אותם עוד. היא חיה באחוזה שאינה יכולה להרשות לעצמה להחזיק, כשכל כישוריה לחיים מתמצים ב"להיות ליידי" ובאהבה והבנה באמנות. היא מתבוננת מהצד בחייה הנסחפים במהירות לקראת אסון ידוע מראש ואין בידה יכולת או אף רצון לעצור את הסחף הזה. בנובלה הקצרצרה הזו אין כמעט דמויות נוספות פרט לגברת ג'ונס. הסיפור מסופר לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף שלישי. דונליווי מאפיין בחדות ובאכזריות תופעה שאנחנו מכירים מסיפורים וסרטים: נשים שיודעות רק איך להיות רעיות. הן יודעות לארגן ארוחת ערב אלגנטית (עם טבח וצוות מלצרים שכור), הן יודעות מה ללבוש ואיך להראות נפלא (בעזרת משקולות ומכשיר ריצה) הן יודעות לפלרטט עם "החברים" של הבעל, להיפגש עם "החברות" לשתייה בקאנטרי קלאב ולהיות עשירות. ברגע שסלע קיומן - הנישואין - נעלם הן נעלמות יחד איתו. לא הצלחתי למצוא אינפורמציה על הסופר שאינה כתובה על עטיפתו של הספר: הוא יליד ניו יורק 1926, החי באירלנד. הספר יצא בעברית בהוצאת בבל ב 1998. בחרתי אותו בגלל שמו - אני לא יכולה להיגמל מהמנהג הזה, שבדרך כלל גורם לי אכזבה אבל מפעם לפעם מביא לי פנינים כמו הספר הזה. ושוב אני נוכחת איך מישהו שיודע לכתוב יכול לספר ב 100 עמודים סיפור שלם, חכם ונוגע. ולמרות הפלצנות אני לא יכולה להתאפק - הכריכה ציור בשם "שמש הבוקר" של הופר מ 1952 - פשוט מקסימה והולמת את הסיפור ככפפה.”

“כשהייתי בת 36 וחצי התחלתי לעבוד במקום חדש. ביום הראשון שם ניגשה אלי מישהי, אחת משתי הנשים שעבדו בקבוצה שהצטרפתי אליה, ואמרה לי שאם אני רוצה היא תראה לי איפה השירותים. זה נראה קצת מוזר בעיקר מפני שבבניין החד קומתי שבו שהינו היה שלט מאיר עיניים שהורה על מיקומם, אבל הנהנתי והצטרפתי אליה. יצאנו לדרך. זה היה מסע בקנה המידה של הליכה לשירותים במקום העבודה. יצאנו מהבניין, חצינו רחבה, נכנסנו לבניין אחר, ניווטנו אל המעלית ועלינו שלוש קומות. מסדרון אחד ארוך והגענו. בדרך חלפנו על פני כמה וכמה מתחמי שירותים שמכולם היא התעלמה. לא שאלתי אותה למה ולה היה מובן מאליו שאני מבינה את הנחיצות שיש במסע הזה. היא לא היתה מוזרה. בכלל לא. היא גם לא נראתה אסטניסטית במידה יוצאת דופן. האמת היא שהיא נראתה בדיוק כמו שנראות החברות שלי בדרך כלל, רק שעד שפגשתי אותה לא היתה לי חברה כל כך בררנית ביחס לבתי שימוש. ודווקא היא זאת שהסתובבה עם ראסטות גם כשכבר היו לה ילדים. הגברת בנובלה הזאת, מעבר לזה שהיא מקפידה על שימוש בבתי שימוש נקיים, היא אישה אמריקאית מיוחסת ומבוססת בת ארבעים וקצת שהייחוס הוא הנכס היקר ביותר שלה. הרומן מתאר את הנסיונות שלה להאחז באורחות החיים שהיא מכירה כאשר בעלה עוזב אותה ומעמדה החברתי והכלכלי נמצא בתהליך קריסה. תוך שהוא לועג להעדר התוכן ולמשמעות המופרזת שיש לקליפה, דאנלווי כותב באיפוק ובנימוס, בדיוק אלה שמאפיינים את הגברת שמנסה, נואשות, למצוא בית שימוש נקי, לא חשוב איפה היא נמצאת.”

“ג'וסלין ג'ונס הניו יורקית בת הארבעים ושניים ידעה ימים טובים יותר. כעת חייה דוהרים במורד לאחר שבעלה עזב לטובת פרֵחה צעירה (במקור) וילדיה מנוכרים. ברשותה נותר בית מידות עתיק שתחזוקתו יקרה וסכום נאה שהתנדף לאחר השקעות גרועות שהמליץ יועץ 'מומחה'. היא מחזיקה אקדח ואוגרת כדורי שינה. מי יודע. נאלצת לנטוש את ביתה, לעבור לדירה עלובה ולהתפרנס בדוחק ממלצרות. משוטטת לעתים בעיר וגומאת מרחקים ברכבת. ביום הולדתה הארבעים ושלוש צפתה בתכנית בה 'חברה מחוייכת של מפורסמים כביכול משפריצה את הבולשיט שלה' ופשוט דרכה את הרובה שברשותה וירתה במסך. לדברי המטפל, כולם בניו יורק מפוצצים לקיבינימט את הטלוויזיות שלהם. ג'וסלין, ילידת צפון קרוליינה, רואה בעצמה ליידי ממוצא דרומי שחונכה למידות טובות בידי אם וסבתא פוריטניות, וחינוכה כלל הערכה רבתי לבתי שימוש ציבוריים נקיים אותם היא לומדת למצוא באתרים שונים בעיר כולל בית הלוויות. נקי זה טוב. עם זאת שפתה מפולפלת וחסרת בושה כמו בערב בו מגיע מבקר בלתי צפוי, קליפורד המעוניין בסקס ולגימה, אלא מה. היא דורשת סכום שאין ברשותו ומתפתח דו שיח בוטה, חלקים נבחרים: היי באמת ג'וי, את לא בית זונות שמוכר משקאות. אז תחזור לשם עם מאה שלושים וחמשת הדולרים שלך. חסרים לך, מותק, שלוש מאות שישים וארבעה דולר ו-14 סנט אז לא מגיע לך אפילו להריח אותי'. ג'וסלין יורה לעברו ('ישו קיבינימט, זה אקדח אמיתי' אומר קליפורד המבוהל) ומחטיאה. הטמבל נמלט, נחבל בנפילה ודוהר משם במכוניתו. החשבונות נערמים והמצב קשה. אולי זה הזמן לשקול את נטילת הגלולות ולהשאיר מכתב בו היא מבקשת בין היתר 'לא לשלם לאינסטלטור הבן זונה שחושב שהוא מתת האל למין הנשי'. עם החשבונות מגיע יום אחד מכתב רשום להגיע לעניין חשוב למשרד עורכי דין ואין לה מושג מדוע, המכתב אינו מאיים במהותו. היא מוצאת עצמה טסה במעלית אקספרס למרומי הקומה ה-62 בלי לדעת איזו הפתעה צפויה לה במשרד המפואר....בעקיפין הודות לבית שימוש נקי. הספר הקצר והאבסורדי העובר מגוף ראשון לשלישי נקרא מהר. סגנונו מפולפל וביקורת מלגלגת על ניו יורק בעידן המודרני. אירוח מפואר וסעודות סנוביות. ההבדל התהומי בין עושר ועוני. בתים פרטיים ודירות פאר מול העלובות ביותר, חנויות יוקרה בשדרה החמישית המוכרות קיסמי שיניים מפלטינה ומנגד מוכר הבייגלה וכושי עיוור (במקור) המוכר עפרונות כדי לגרד עוד כמה סנטים. ההמונים האלמוניים הגודשים את תחנת הענק גראנד סנטרל. נטישה, ניכור בין ילדים להוריהם. שמרנות וגאווה דרומית בצד גסות ובוטות.”

“קראתי את המשפט האחרון בספר ונשימתי נעתקה. מעט מאד ספרים מצליחים לעשות לי את זה, במיוחד במשפט האחרון. לו הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה הייתי כותבת אותו פה ללא מילה נוספת, כביקורת. אבל אני מכירה את הכללים ולא אעשה פשע כזה, רק אספר לכם שהמשפט הזה הוסיף לספר כוכב חמישי. ג'וסלין ג'ונס המכונה "ג'וי" - כנוי אירוני למהדרין - חיה לה בגלמודיות לא מזהרת באחד הפרברים העשירים והאריסטוקרטיים של ניו יורק. בעלה עזב אותה למען אשה אחרת, ילדיה נמצאים בקולג' - מה שאומר באמריקאית שהוריהם - במיוחד אמם הלוזרית - לא מעניינים אותם עוד. היא חיה באחוזה שאינה יכולה להרשות לעצמה להחזיק, כשכל כישוריה לחיים מתמצים ב"להיות ליידי" ובאהבה והבנה באמנות. היא מתבוננת מהצד בחייה הנסחפים במהירות לקראת אסון ידוע מראש ואין בידה יכולת או אף רצון לעצור את הסחף הזה. בנובלה הקצרצרה הזו אין כמעט דמויות נוספות פרט לגברת ג'ונס. הסיפור מסופר לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף שלישי. דונליווי מאפיין בחדות ובאכזריות תופעה שאנחנו מכירים מסיפורים וסרטים: נשים שיודעות רק איך להיות רעיות. הן יודעות לארגן ארוחת ערב אלגנטית (עם טבח וצוות מלצרים שכור), הן יודעות מה ללבוש ואיך להראות נפלא (בעזרת משקולות ומכשיר ריצה) הן יודעות לפלרטט עם "החברים" של הבעל, להיפגש עם "החברות" לשתייה בקאנטרי קלאב ולהיות עשירות. ברגע שסלע קיומן - הנישואין - נעלם הן נעלמות יחד איתו. לא הצלחתי למצוא אינפורמציה על הסופר שאינה כתובה על עטיפתו של הספר: הוא יליד ניו יורק 1926, החי באירלנד. הספר יצא בעברית בהוצאת בבל ב 1998. בחרתי אותו בגלל שמו - אני לא יכולה להיגמל מהמנהג הזה, שבדרך כלל גורם לי אכזבה אבל מפעם לפעם מביא לי פנינים כמו הספר הזה. ושוב אני נוכחת איך מישהו שיודע לכתוב יכול לספר ב 100 עמודים סיפור שלם, חכם ונוגע. ולמרות הפלצנות אני לא יכולה להתאפק - הכריכה ציור בשם "שמש הבוקר" של הופר מ 1952 - פשוט מקסימה והולמת את הסיפור ככפפה.”

“כשהייתי בת 36 וחצי התחלתי לעבוד במקום חדש. ביום הראשון שם ניגשה אלי מישהי, אחת משתי הנשים שעבדו בקבוצה שהצטרפתי אליה, ואמרה לי שאם אני רוצה היא תראה לי איפה השירותים. זה נראה קצת מוזר בעיקר מפני שבבניין החד קומתי שבו שהינו היה שלט מאיר עיניים שהורה על מיקומם, אבל הנהנתי והצטרפתי אליה. יצאנו לדרך. זה היה מסע בקנה המידה של הליכה לשירותים במקום העבודה. יצאנו מהבניין, חצינו רחבה, נכנסנו לבניין אחר, ניווטנו אל המעלית ועלינו שלוש קומות. מסדרון אחד ארוך והגענו. בדרך חלפנו על פני כמה וכמה מתחמי שירותים שמכולם היא התעלמה. לא שאלתי אותה למה ולה היה מובן מאליו שאני מבינה את הנחיצות שיש במסע הזה. היא לא היתה מוזרה. בכלל לא. היא גם לא נראתה אסטניסטית במידה יוצאת דופן. האמת היא שהיא נראתה בדיוק כמו שנראות החברות שלי בדרך כלל, רק שעד שפגשתי אותה לא היתה לי חברה כל כך בררנית ביחס לבתי שימוש. ודווקא היא זאת שהסתובבה עם ראסטות גם כשכבר היו לה ילדים. הגברת בנובלה הזאת, מעבר לזה שהיא מקפידה על שימוש בבתי שימוש נקיים, היא אישה אמריקאית מיוחסת ומבוססת בת ארבעים וקצת שהייחוס הוא הנכס היקר ביותר שלה. הרומן מתאר את הנסיונות שלה להאחז באורחות החיים שהיא מכירה כאשר בעלה עוזב אותה ומעמדה החברתי והכלכלי נמצא בתהליך קריסה. תוך שהוא לועג להעדר התוכן ולמשמעות המופרזת שיש לקליפה, דאנלווי כותב באיפוק ובנימוס, בדיוק אלה שמאפיינים את הגברת שמנסה, נואשות, למצוא בית שימוש נקי, לא חשוב איפה היא נמצאת.”