ביקורת ספרותית על הארנבת עם עיני הענבר מאת אדמונד דה ואל
ספר טוב

---

אחרי הביקורות האחרונות שקראתי כאן על הספר הזה, אני חייבת להדגיש ולכתוב כבר בהתחלה: אני דווקא אהבתי. אני חושבת שזה ספר טוב, והוא מביא סיפור משפחתי והיסטורי מרתק, ומנקודת מבט לא שגרתית.

ארנבת עם עיני ענבר היא פסלון עץ קטן, מגולף, עשוי באומנות. אומנות יפנית, והיא נקראת נצקה. ארנבת עם עיני ענבר היא פריט אחד, מתוך כמעט שלוש מאות פריטים, באוסף נצקה שראה המחבר מוצגים לראווה בסלון בביתו היפני של דודו. מכאן הוא יוצא למסע חקר. כיצד הגיע האוסף הזה, מן האומנים היפנים השונים שיצרו אותו אל ביתו של בנקאי יהודי בגרמניה? כיצד הוא התגלגל אל בית ילדותה של סבתו של המחבר? וכיצד, כאשר הנאצים החרימו את הבית הזה והפכו אותו למפקדה, הוא התגלגל במקום למוזיאוני הרייך אל חדר השינה של האומנת הגויה שטיפלה בבני המשפחה? ואיך לבסוף הוא הגיע חזרה למולדת, ליפן?

ובהסתכלות רחבה יותר אנחנו עוברים בעקבות הכותב וחוזרים על עקבותיה של משפחתו. עם סוחר הדגן הרוסי שהפך לבנקאי עשיר, עם משפחת מולטימיליונרים יהודיים בגרמניה במאה התשע עשרה, עם הסבתא רבה, אנינת הטעם, הלבוש והמאהבים, עם הסבתא עורכת הדין שהיתה אחת הנשים הראשונות שקיבלו תואר דוקטור, ועם אחיה ההומוסקסואל שצייר שמלות בסתר, ואחר עיצב אופנה בגלוי, ולבסוף התגלגל והגיע ליפן.

משפחה שהיא היסטוריה, היסטוריה המגולמת במשפחה. והרוב יוצא מנקודת מבט עקרית, שאינה ממוקדת באנשים, אלא בחפצים ובסיפורים שאלה מספרים על בעליהם. הרחובות, הבתים, הריהוט, הלבוש, כלי הבית, אוספי האומנות. וכמובן - הנצקה. כל אלה מהווים מנוף לסיפור מרתק על משפחה יהודיה אחת במאות ה-19 וה-20.

אני? חובבת היסטוריה? תשאלו את המורה שלי מהתיכון והיא תצחק בקול. לא אני. אבל אני חובבת סיפורים. ולכן כאשר אני נקלעת ל"שבעה" על אנשים קשישים, אפילו כאלה שלא הכרתי, אני יכולה לשבת שעות ורק להקשיב. לדברים הקטנים, לאנקדוטות, להיסטוריה הגדולה כפי שהיא מתגלגלת באנשים הקטנים.

וזה מה שיש כאן. לא ספר עיון ולא ספר היסטוריה. נקודת המבט של הכותב אישית מדי, מעורבת מדי, מדי פעם פיוטית מדי. זו גם לא פרוזה, בטח שלא בידיון - כי הכל אמת לאמיתה. יותר מכל זהו ספר מסע. מסע פיזי שהוא גם מסע גילוי פנימי. סוגה בפני עצמה. מרתקת, וראויה לקריאה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הארנבת עם עיני הענבר