חיפשתי אתנחתא קלה באמצע קריאה של ספר עיון כבד, משהו קצר ונחמד, נשלף הספר הזה. לשמחתי לא פיתחתי צפיות רבות אך הופתעתי לטובה.
הספר נכתב ב-1806 בצרפת-שוויץ, ספר זה נמנה עם הרומנים הצרפתים הקלאסיים ונחשב ליצירת מופת.
הספר כולו אהבה, אהבה ומה שבלב- מצלצל מוכר- כן מאוד- סטפן צוויג.
הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של אדולף ועוסק באהבתו ומערכת היחסים המורכבת שלו עם אלאונורה.
אלאונורה היא אישה כבת 36 ממוצא פולני והיא פילגשו והידועה בציבור של ברון חשוב ובעל מעמד חברתי גבוהה, בעל נכסים ואב לשני ילדים מאלאונורה.
אלאונורה מגיע מהכפר הפולני ומעמדה החברתי נמוך, להיות פלגשו של ברון אמור לשפר משמעותית את מעמדה. הברון אמנם מגן ומגבה אותה בכל ומרעיף עליה אהבה, אך בעיני כלל האריסטוקרטיה המקומית היא נחשבת עדיין כאישה ממעמד נמוך וכך גם היחס אליה.
אדולף המספר הוא בן 26, צעיר מאלאונורה ב-10 שנים, בא ממשפחה מבוססת ומיוחסת ומצטייר כבטלן וחסר יכולות מהמעמד הגבוהה. הוא מבקר בביתו של הברון, שם הוא מתאהב באלונורה והיא בו, ומכאן מתחילה שרשרת של ארועים ורגשות שסופם הטראגי צפוי מראש.
המחבר מיטיב לכתוב על אהבה ופסיכולוגיה של הרגש והלב ועיקר הסיפור הוא על המתרחש בנבכי נפשו ורוחו של אדולף שמצד אחד אוהב את אלאונורה ומצד שני מודע ליחסים הבלתי אפשריים עמה. אדולף מתואר כאדם חלוש אופי שרגשותיו ודעותיו מתהפכים חדשות לבקרים ומונעים פעם מאהבה ופעמים מאיטרסים אחרים.
120ע"מ על את שמתרחש בלב מאוהב, מתוסכל, לא יציב, סוער וחם. שווה קריאה.

אל הספר הזה הגעתי מהרצון הפתאומי שלי להתחיל לקרוא ספרות צרפתית או ליתר דיוק לשנות את העובדה שעד היום לא באמת קראתי ספרות צרפתית כלשהי ואיתה המחשבה הנלווית שאני מפספס משהו גדול. התעורר בי רצון לקרוא ולו מקצת את הסופרים הצרפתים הגדולים כגון ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא, אונורה דה בלזק, וכדומה וככה נתקלתי בספרון הזה. זהו ספרון קצרצר שפורסם בשנת 1806 ומספר את סיפורו של אדולף שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטת גטינגן, ובו מתואר על ציפיותיו של אביו שכיהן כשר בממשלת נסיך בוחר כלשהו, על צפיותיו של אביו של אדולף הצעיר להכניס את בנו לעבודה במחוז שעל ניהולו הופקד ולהכשיר אותו להחליפו ביום מן הימים. אדולף הוא בחור חכם, רב כישרונות אבל גם משועמם ולפתע הוא רוצה להיות נאהב אבל לא מוצא את האחת בעבור עצמו.

בהמשך מסופר על אודותיה של מערכת היחסים הכואבת והתלותית עם אלאונורה המבוגרת בעצמה מאדולף הצעיר בכ10 שנים, שהייתה נשואה לרוזן שירד מנכסיו ולהם שני ילדים. בהתחלה נראה שאדולף באמת אוהב את אלאונורה, הוא מוזמן לאחוזתו של הרוזן ביחד עם קהל המכרים הנרחב של הרוזן בה הם מנהלים שיחות עם אלאונורה ותשוקתו הבלתי מוסברת של אדולף כלפי אלאונורה הולכת וגדלה עד שמגיע גם רגע הדעיכה מצידו. אבל לאלאונורה יש תוכניות אחרות כלפי האיש הצעיר ואהבתה כלפיו לא יודעת גבולות.

ההתחלה של הספר הייתה מעניינת אבל כשהגעתי לאמצע התחלתי להשתעמם וחשבתי להפסיק לקרוא אבל טוב שהמשכתי לקרוא כי תוגמלתי בהמשך. בסך הכל הספר עשיר בפסיכלוגיה אודות נפש האדם, על יחסי גברים ונשים, והנספח בסופו של הספר שמספר את קורות חייו של בנז'מן קונסטאן היה גם מעניין לקריאה. זהו ספרון עצוב ספר שקראתי ובהחלט לא ארצה לקרוא בו שוב.

הפעם הראשונה שנתקלתי בספר הזה, היתה בסרט הצרפתי "שם פרטי" של מתייה דלארפור ואלכסנדר דה לה פאטאלייר. בסרט, שמו של הספר הוא שמניע את המהלך העלילתי, אבל אפשר לראות גם מעין הקבלה מגוחכת בין גיבור הסרט ובין דמותו של אדולף הספרותי.
בגב הספר הרומן מתואר כסיפור אהבה, אבל זה לא כל-כך פשוט. האם הבחור הצעיר שמספר את סיפורו בגוף ראשון אכן מאוהב? ואם כן - איזו מין אהבה היא זו? מה המניעים שלה? השאלות שעולות מהסיפור עוסקות לא רק באהבה אלא באופן כללי במהות ובפן המוסרי של היחסים האינטימיים שבין אנשים, ורק אציין שלא צריך לקבל כמובן מאליו את מה שהגיבור מעיד על עצמו, כמו גם את מה שה'קולות' האחרים בספר מעידים עליו. הסיפור שנדמה בתחילה פשוט מאוד, מתברר כמורכב הרבה יותר ולכן גם כמעניין בצורה מפתיעה.
אפשר לראות כאן את ההשפעה של "יסורי ורתר הצעיר" של גיתה (איתו היה הסופר בנז'מן קונסטן מיודד), ומעיין פרומו ל"גיבור דורנו" של לרמונטוב, אבל יותר מזה, נזכרתי במהלך הקריאה במערכת היחסים שבין הרוזן ורונסקי ובין אנה קרנינה בספרו של טולסטוי. אמנם "אנה קרנינה" נכתב כשבעים שנה לאחר ש"אדולף" פורסם לראשונה, ואיני יודעת אם טולסטוי קרא את הרומן של קונסטאן (סביר להניח שכן) והושפע ממנו, אבל דווקא הרומן הקצרצר והמוקדם הזה האיר עבורי באור חדש את היחסים שבין ורונסקי ואנה, חידד אותם והעמיק בי את ההבנה שלהם.

הביקורת להלן היא עבור הספר "אדולף" בתרגום ישן יותר מאת עדה צמח, של הוצאת הספרים דביר, ספר שהגיע אלי כנראה באחד ממכירות הספרים של בית אריאלה, בה ניסתה הספרייה להיפטר מכמה שיותר ספרים במכירתם במחיר מגוחך של 3 שקלים בטרם תעבור שיפוץ.

ככלל הספר מדבר על האהבה, אהבה, ומה שביניהם. אומרים שזה נושא יוצא דופן לתקופה שבה נכתב הספר, לפני מאתיים שנה, בה עיקר הרומנים היו היסטוריים. אדולף שם את עינו על מדאם בוגרת נשואה ובעלת ילדים (לא חשוב כרגע מה היה מעמדה החברתי). היא עוזבת בשבילו את ביתה וילדיה, אך אז מתחיל אצלו תסביך בעידוד הקרובים אליו שאולי היא מעכבת את התפתחותו בחיים ושהיא מבוגרת מדי עבורו. הסוף טרגי אך לשם שינוי אין התאבדות.

ספר קצר יריעה, 100 עמודים בסך הכל, שכולל את כל חיבוטי הנפש של הגיבור. בקריאתי לא התעכבתי על כל משפט, וגם אם לא הבנתי המשכתי הלאה ופירשתי את זה כחלק מהריקוד הפואטי- לירי של המחבר שבדומה למעוף של פרפר אין צורך להבין ולנתח כל תנועה וזווית של התעופה כדי להתרשם ולהנות מחדוות רפרוף הכנפיים שלו מעל הפרח.

אם בא לכם ספר קצר על נושא פשוט ובלי הרבה דמויות שצריך לזכור, ממליץ במלוא פה!

סיפור אהבה לא שגרתי בין בחור צעיר לאישה יפה שמבוגרת ממנו.
הספר נכתב במאה ה18 ובמהלך הקריאה אפשר להרגיש את השפה המיושנת.
הספר מורכב מרגשות של אהבה שנאה בדידות ומקומו של האדם בסביבה המקיפה אותו.
לא נהניתי מהספר בגלל השפה המיושנת ובגלל שהעלילה לא מורכבת ומתישה.
הוא אוהב אותה והיא אותו זה נחמד זה נחמד זה נחמד אבל האמת היא שהוא מפחד להיות לבד והיא גם כן. זה ציטוט מהשיר של החברים של נטשה שמשקף את רוח הספר.
עוד סיפור אהבה אומלל שמתחיל באהבה גדולה ומסתיים במפח נפש.
ספר שאני לא ממליץ עליו למרות שהוא נחשב לקלסיאקה.
לא מומלץ בכלל.

יש לי חבר שנשוי עם אחת שמלפני שהתחתנו חשבה לעזוב אותו. הם היו כמה שנים ביחד מתי שהיו בבית ספר ואחר כך היו עוד קצת ביחד מתי שהלכו לצבא ובדיוק לפני שרצה להציע לה שתתחתן איתו היא בא לה בראש לעזוב אותו. מתי ששמע את זה הוא הלך קנה לה פרחים והביא לה כל מיני מתנות ונשאר חבר עם ההורים שלה שהם מאד אהבו אותו והסתכלו עליו כאילו הוא בעצמו הבן שלהם. אחרי כמה זמן היא חזרה להיות חברה שלו ואחר כך התחתנו והביאו ילדים ועד עכשיו הם ביחד. שאני רואה אותם ישר אני רואה שהוא אוהב אותה עם כל הלב שלו אבל אני לא חושב שהיא ככה. היא לא עושה לו בושות והיא מטפלת בילדים והולכת איתו לכל מקום ושאתה מסתכל אם אתה לא מכיר אותה טוב טוב אתה יכול לחשוב שהכל בסדר אבל אני מכיר אותה עוד ממזמן ואני יכול להגיד שהלב שלה לא מאה אחוז איתו.

אני לא יודע למה אנשים נשארים ביחד. אולי יש מליון סיבות. לפעמים זה כמו ששר הדיכדוכין הזה: זה לא רומן זאת סתם בדידות ולפעמים זה בגלל שאחד אוהב לראות את עצמו חזק ולפעמים זה בגלל הפחד ואני חושב רק קצת יש להם המזל שיש להם אהבה דו צדדית שמחזיקה הרבה זמן.

הספר הזה זה דוגמא ללמה אנשים נשארים ביחד והוא נכנס איתך לתוך הבתוכו של הבנאדם ואתה עלול להכנס לתוך הבתוכו של עצמך מתי שאתה קורא את זה אז כמו שכותבים על השלטים לפני שאתה נכנס ברכבת הרים אולי זה לא מומלץ לבעלי לב חלש.

(וכל זה בלי שאמרתי כלום על השם הזה אדולף שהפירוש שלו זה זאב אצילי ובגלל מישהו אחד שאני אפילו לא רוצה להגיד עליו בנאדם השם הזה שהחזיק כמה מאות או אולי אפילו אלפים של שנים (הספר הזה מלפני 200 שנה) הלך ואף אחד לא יתן אותו יותר (ככה נראה לי). מצד שני כל מי שעובר על יד הספר בטח מסתכל עליו בגלל השם שלו. ככה גם קרה לי).