ריח תפוחים טומן בחובו פצצה מתקתקת: בשבוע טעון אחד בשנות השבעים של ימי האפרטהייד בדרום אפריקה, מתרחשים אירועים המסופרים בגוף ראשון מנקודת מבטו של נער לבן. בפשטות בלתי מודעת ומכמירת לב הוא מגולל את חיי משפחתו, הזורמים לכאורה על מי מנוחות, בתחושה של עליונות מובנת מאליה. ביקורו של זר המתארח בבית המשפחה מחולל שורה של שינויים ותובנות על צביעות, התחסדות והתפכחות מכאיבה. בהדרגה חושף הנער סיפור של ילדות שהושחתה ותמימות שנעשקה. המבע המשיב בין קול המספר הצעיר לקולו הבוגר כחייל הנלחם במלחמת אנגולה; ולקולות הסובבים אותו, הוא מלאכת מחשבת של דקויות. הפרוזה של מרק בר היא פשוטה וישירה, מהודקת וצלולה, ומתרחקת במכוון מתחבולות לשון וסגנון. השקיפות הרב קולית חושפת מציאות חיים מצמררת של הכחשה, צדקנות והעמדת פנים. "רומן עוכר שלווה, שאוחז בך ולא מרפה..."