ביקורת ספרותית על צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל מאת עמרי אסנהיים
ספר טוב

---

"בשעות הערב של יום חמישי, יום האסון בצאלים, הגיע סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק למשרדו של שמעון שבס, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ב"וילה", לשכתו של יצחק רבין בקריה. ליפקין־שחק היה מפקדו של שבס בצנחנים. הם נותרו מאז בקשר חברי קרוב, כמעט משפחה. שבס היה הכותל של ליפקין־שחק בלשכת ראש הממשלה, איתן הבר נחשב לפטרונו של הרמטכ"ל, אהוד ברק. זה היה יום מטורף. שבס, שביטל את רוב הישיבות בעקבות התאונה, התרווח על הכורסה. ליפקין־שחק התיישב לידו. הם הביטו שותקים בטלוויזיה. מהמסך השתקפה דמותו של הרמטכ"ל ברק שהתראיין ב"מבט" על האסון. "לאיש הזה יש לב של אבן", אמר לפתע ליפקין־שחק תוך שהוא ממשיך לבהות במסך, "לא של אבן. של מתכת. אם הוא היה מתנהג ככה ביחידה שלי היינו עושים לו 'שמיכה' אחרי היום הזה". שבס הסתובב לעבר ליפקין־שחק. את מה שראה לא ישכח לעולם. סגן הרמטכ"ל ישב בכורסה והזיל דמעות. הוא בכה" (עמוד 155).


בסוף אחרי קריאת הספר "צאלים" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, שנת 2012) מאת עמרי אסנהיים וצפייה בתחקיר שעשה בתוכנית "עובדה", נותרתי עם הרושם הבא: "פעם אחת הייתה משימה חשובה, שכולם היה צריך לעשות. לכולם היה ברור שמישהו יעשה זאת. כל אחד לעשות זאת אבל… אף אחד לא עשה זאת. מישהו כעס על כך כי זה היה תפקיד של כולם ולכולם היה הרושם שכל אחד יעשה זאת… אבל אף אחד לא ידע שזה לא יעשה ע"י כולם. בסופו של דבר, מישהו הואשם ע"י כולם שאף אחד לא עשה מה שכל אחד יכול לעשות". הספר כתוב היטב וניכר כי אסנהיים, בעצמו בוגר יחידה מובחרת (669), עשה תחקיר מקיף ויסודי. מן הספר הצטיירה לי תמונה של נבחרת שלמה של אנשים, החל ברמטכ"ל וכלה ברס"ר המטבח של היחידה, שהייתה מוכוונת למען טובת מדינת ישראל אולם שגתה בדרך מספר שגיאות רב מאוד, אף שכללה את הטובים והמנוסים באנשים ובמפקדים.

בספרו משחזר אסנהיים שלב אחר שלב את האירועים שהובילו לתרגיל המודל שהתקיים ב־5 בנובמבר 1992, במהלכו עמד צוות מסיירת מטכ"ל לבצע במתקן האימונים בצאלים תצוגת תכלית ייחודית. המודל האחרון, הקובע, שאמור היה להכריע האם היחידה מוכנה לתוכנית שהגה הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק – התנקשות בחיי הרודן העיראקי סדאם חוסיין. את הכנת ה"פרויקט" ריכז ה"פרויקטור" מטעם הרמטכ"ל האלוף עמירם לוין, אשר "כמפקד סיירתמטכ"ל הוא ביקר לא פעם בארצות ערב" (עמוד 28). כבר כאן המחבר עומד על נקודת הכשל הקריטית, ממש כפי שמתאר זאת המשל שהבאתי קודם לכן, שנגעה לשאלה הראשונה במעלה במבצע צבאי – מיהו המפקד? תפקיד ה"פרויקטור" שהוטל על האלוף לוין לא כלל למעשה את כלל סמכויות הפיקוד. אלו הושארו, ככל הנראה במתכוון בידי הרמטכ"ל, והותירה את התפקיד עמום ולא ברור לאיש, ובכלל זה למי שמילא אותו בפועל. היעדר ציר פיקודי ברור, שהרמטכ"ל ברק נמנע מלהגדירו, היא בעיני הכשל החמור ביותר.

למרות היעדר הגדרות ברורות נרתם לוין למשימה ונראה כי היו מעטים שהיו יכולים לתכננה כמותו. עד היום הזה נחשב למפקד נחוש, ערכי, נועז ובעל חשיבה יצירתית ומקורית. תחבולן אמיץ ואחראי. לוין התגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 1965 ומפקדה דאז, דב תמרי, קבע שהוא "החייל הכי טוב בצוות" (עמוד 28). ברק נהג לומר עליו שהוא "מטר ושישים, הראש קרוב לביצים, הביצים קרובות לרגליים, הרגליים קרובות לקרקע" (עמוד 29). הוא גמר בהצטיינות את מסלול הכשרת הלוחם ביחידה, השלים קורס קצינים ושב ליחידה. "הרעיון לצאת ולחסל ביחד לא היה זר לברק וללוין. באפריל 73', במבצע "אביב נעורים", עמדו שניהם מתחת לביתו של אבו־יוסוף נג'אר, אחד מיעדי המבצע. ברק בפאה ערמונית, אודם על השפתיים, עמירם בפאה בלונדינית. מתוך מכונית "דופין" בצד השני של הרחוב יצא שומר הראש של נג'אר, לבוש מעיל עור חום, והחל לחצות את הכביש. ברק הבחין בו פותח את מעיל העור ומוציא אקדח. השומר החמוש התקדם לעבר ברק ולוין. כשהיה במרחק של פחות מעשרה מטרים מהם, סימן אהוד לעמירם לשלוף, ואז פתחו "שתי הנשים הצעירות" את הז'קטים, שלפו תתי־מקלע, נצמדו לעמודי השיש בכניסה ללובי המפואר ופתחו באש" (עמוד 30). הפרויקט הנ"ל, תכנון הריגת סדאם חוסיין, הוטל עליו כאשר שימש כמפקד גיס, ולדברי אחד המרואיינים היה פשוט משועמם.

האלוף לוין תפס את תפקידו כמעין יועץ בכיר ומתאם וכי רס"ן דורון קמפל, ה"מצביא" מטעם היחידה הוא המפקד. למרות זאת הניחו הכול כי לוין שהוא מפקד ההכנות, המאשר והבוחן. לא ברור לי מדוע, אולם ברי לי כי הפער התפיסתי הזה מנע ממנו להתנהל כמפקד. לו היה מבין כך את תפקידו אני סמוך ובטוח שלוין היה מתנהל אחרת בעת ההכנות מן הפרט אל הכלל. יתרה מזאת, בשל המפקד שהוא, סביר להניח (במידה גדולה של ודאות) כי התקלה הנ"ל כנראה שלא הייתה מתרחשת. קמפל מצדו נהנה מאוד מן העצמאות ולא פעל לצמצם פער זה. לא ברור מדוע הרשה לעצמו קמפל להתנהג כאדון לעצמו ולאשר מהלכים ותכנונים מבצעים כאשר הוא רק רס"ן (כן, גם אם הוא מסיירת מטכ"ל, בסך הכול רס"ן) ללא בקרה נאותה מעליו. נקל לשער כי המבצע הזה היה מתנהל טוב בהרבה ואף יוצא אל הפועל לו הרמטכ"ל ברק היה מגדיר לכלל המעורבים כי אמ"ן רק מספקים משאבים, וכי האלוף לוין הוא מפקד המבצע, ההכנות אליו והאימונים. מאחר ולא כך קרה לא נותר לנו אלא להלין כיצד אנשים מצוינים כולם כשלו כשל מערכתי שממש כמו במקרים אחרים ובהם מלחמת יום הכיפורים, מוכנות הצבא למלחמת לבנון השנייה, ועוד... הכתובת לגביו הייתה על הקיר.

וכך אירע שב־5 בנובמבר 1992 צוות מן היחידה, בפיקוד סרן דרור, התמקם בשטחי האש של צאלים, 12 קילומטרים מיעד המטרה המדומה, שנבנה כבית הקברות שבו הייתה אמורה להתקיים הלוויית דודו של סדאם, והיה ערוך לירות טילים לעברה בתרגיל ה"רטוב". בסמוך ליעד שהתה חוליית החוד והסיור הקדמית בפיקודו של דורון קמפל, "המצביא", שאמור היה לעמוד בראש הלוחמים בעיראק. צמרת צה"ל צפתה בסמוך במתרחש. כאשר קמפל אמר בקשר את מילת הקוד "שלח מונית" (עמוד 132), פקודת האש בתרגיל, בטרם הסתיים ה"משחקון", התרגיל ה"יבש" התרחשה אי הבנה שהובילה לטעות טרגית והרסנית. הצוות בפיקוד דרור שיגר, מבלי לוודא כי התרגיל ה"יבש" והחיילים התפנו, שני טילים חיים ופגע בעשרה חיילים שדימו בתרגיל את הפמליה של סדאם חוסיין. חמישה נהרגו, שישה נפצעו.

ראשית, בנוגע לדרגים הנמוכים – רס"ן דורון קמפל וסרן דרור. אף שמדובר בשני לוחמים ומפקדים מרשימים מאוד, שראויים להערכה על פועלם טרם האסון (קמפל הינו לוחם ומפקד ע־נפש שעוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ודרור, הינו, ע"פ מה שהצהיר אסנהיים ברשת הפייסבוק, מילואימניק פעיל ביחידה אשר שימש בתפקיד פיקודי גם במלחמת לבנון השנייה, וראוי להערכה גם על פועלו המאוחר) קשה לי לצאת מגדרי להתמלא הערכה על מכך ש"לקחו אחריות" אף שהיו כשלים מערכתיים רבים טרם האירוע, בסוף יש מפקדים לכוח ויש מי שנותן ומקבל פקודות. הרשלנות שלהם (והדבר נכתב תוך הכרה בכלל מעלותיהם ותרומתם), שלחה את כלל משתתפי התרגיל לסוג מאוד מסוים של גיהינום. טוב עשו שלקחו אחריות, אולם אם היו בוחרים בנתיב אחר המערכת הייתה מכריחה אותם לשוב חזרה לנתיב המקורי. אוי לנו לו מי שפיקד באופן ישיר על משתתפי התרגיל ואימן אותם לא היה לוקח אחריותו הבסיסית לשלומם. לא מדובר פה בתסמונת ש.ג אלא באחראים ממש שנשפטו בהתאם.

באשר להליך דין פלילי, אני חושב שבניגוד למצבי לחימה (אשר בהם פרט למקרים מאוד קיצוניים יש להעדיף ענישה משמעתית פיקודית) כאן הדבר היה מחייב. מפקד היחידה סא"ל דורון אביטל, בעברו "המ"פ המצטיין מהצנחנים" (עמוד 61), לא היה אחראי למבצע, לא פיקד עליו ולמעשה גם לא ממש טרח להתערב בו. אולי היה צריך, אבל ראוי לזכור כי היה בעיצומה של השבעה על מות אביו. לא ניתן לטעמי להלין עליו שסירב למנות לעצמו כפיל, שיגזול מסמכותו הפיקודית, או שיניח שלוין אינו מפקד המבצע. הוא עקב אחר המבצע מרחוק כי אלה היו אנשיו, אבל הם היו ת"פ מערכת כמעט זרה שכללה את לוין והמטה הכללי. לאחר מכן שיקם אביטל היטב את היחידה. "הוא חתם את התקופה במבצע מוצלח לחטיפתו של מוסטפה דיראני, איש אמל שהחזיק בנווט השבוי רון ארד" (עמוד 317).

מצד אחד אין לנו מספר בלתי מוגבל של לוחמים ומפקדים מוכשרים ומצטיינים בין שמיוצאי היחידה, בין שמגולני ובין שבתותחנים. אנשים טובים, מוכשרים, וחדורי מוטיבציה הם תמיד מצרך נדיר. אסור לנו לחפש תמיד אחר ראשים וכהגדרת הרמטכ"ל בני גנץ, "לשחוט את משרתינו". מנגד, רס"ן קמפל היה אחראי ויש לזה מחיר. הרי לו הוא היה יוצא למבצע ומצליח היה גם קידום מובטח ושבחים. האחריות היא תמיד, כל הזמן ולכלל הכוח שבפיקודך. קמפל נכשל, שוב ממש לא במזיד וכולי מלא הערכה ליכולותיו ותרומתו, ושילם מחיר. אני מאוד שמחתי לגלות שדרור עושה מילואים ביחידה כי יש כאן (כפי שנעשה למשל במקרה של גל הירש שחזר לעשות מילואים במפקדת העומק) סוג של תיקון שמשדר מסר של קבלה והבנה שהרצון והכוונה הטובים ביותר הניעו את המהלך ולא איזו תאוות בצע וקידום. חבל שלא נעשה כך גם עם קמפל. אבל הוא עדיין אחראי, גם הוא חושב כך. אחריות, כך נאמר בצבא, היא מא' ועד ת'. ככה זה.

שנית, בנוגע לדרגים הבכירים. סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין־שחק, תא"ל דני ארדיטי והאלוף אורי שגיא "המ"פ של סיירת גולני" (עמוד 83), כפי שכונה בפי לוחמי סיירת מטכ"ל נקיים בעיני בשאלת האשמה. סגן הרמטכ"ל ריכז את משאבי התקציב והלוגיסטיקה ותיאם בין לוין לאמ"ן, כמו גם שמר על מוסר הלחימה של צה"ל: "סגן הרמטכ"ל, ליפקין־שחק, היה הראשון שהסתייג מהיכולת לירות טיל אל תוך אוכלוסייה צפופה בלב עיר בירה. "... אנחנו למקום שיש ארבעת אלפים איש לא נשלח מטוסי קרב..." (עמוד 48). ראש אמ"ן שגיא לא רצה במבצע וניסה ככל יכולתו להבהיר כי הוא מתנהל לא כראוי. שגיא טבע את המושג "הריון מחוץ לרחם" (עמוד 84), בהקשר למבצע, ולא בכדי. המבצע נוהל מחוץ לאמ"ן באמצעות משאבי אמ"ן, במעין כפילות. שגיא שהתנגד לו, לא רצה ולא צריך היה להיות מעורב. גם לוין, שכמעט שהיה מפקדו דה־פקטו של ה"פרויקט" הנ"ל לא נתפס בעיני כאשם וזאת משום שהוא לא הוגדר כמפקד ומכאן נבע הכשל הניהולי שלו.

הספר מבהיר יפה יפה מיהו האשם (אמנם עקיף שכן האשמים הישירים הם קמפל ודרור) בתאונה הנוראה וזהו הרמטכ"ל ברק, שאמנם פעל ממניעים שקשה להטיל בהם דופי אבל קיבל החלטה שעמדה בניגוד לכללים (שכמו הרבה תורות בצה"ל נכתבו בדם), לפקודות ולנורמות המוסדיות של צה"ל. האחריות משותפת לכולם. לרמטכ"ל כמי שהורה על אופן ההכנה הקלוקל הזה שהתנהל מחוץ לידם של הגורמים האמונים על שכאלו בצה"ל תוך ניצול משאביהם, ולכלל המעורבים שלא קבלו על התנהלות זו ותבעו כי תתבצע כנהוג בצה"ל ולא כפעולה פרטיזנית ממומנת היטב.

בראייה כללית יותר יצאו בחמש־עשרה שנים האחרונות מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משהזונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור אף הם אודות סיירת מטכ"ל, "כי בתחבולות" מאת עדו ועינב אודות יחידת דובדבן, "669 – סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי אודות יחידה 669 ו"כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר אודות יחידת מגלן ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר עיקר הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. אסנהיים הוציא תחת ידו ספר עיון הנקרא בנשימה עצורה כאילו היה ספר מתח. הקריאה בספר נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית ובני נוער השואפים לשרת שירות משמעותי קרבי בצה"ל. מומלץ מאוד!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל