ביקורת ספרותית על צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל מאת עמרי אסנהיים
ספר טוב

---

רכשתי את הספר בעקבות התחקיר של אסנהיים ב"עובדה" שהיה לטעמי מעולה ומקצועי ולמרות שלא חשף מידע חדש נתן פרספקטיבה שלמה ומאוזנת, עם דגש אנושי - על הטרגדיה הזו.
הספר טוב מאוד ולמי שמתעניין בפרטי הפרשה הוא חובה. הוא פחות עוצמתי מהתחקיר המצולם כי הוא יותר סטנוגרמי ופחות מהודק, אבל עדיין מדובר על פרוייקט דוקומנטרי יוצא דופן וראוי לכל הערכה.
הספר בנוי היטב וקולח מבחינה נראטיבית - היה לי קשה לעזוב אותו וסיימתי אותו תוך פחות משלושה ימים.
אני חייב לציין לזכות המחבר שלמרות שספרים מסוג זה גולשים לעיתים קרובות לעודף פרטים ולטרחנות מרגיזה (ולכן בד"כ איני קורא ספרים כאלה בשקיקה) הרי שכאן אסנהיים לא נפל למלכודת הטרחנות והמינון שלו של העובדות הוא מתון, מבלי לאבד פרטים ומבלי לאבד את התמונה הכוללת.
אציין גם לזכותו את העובדה שהצגת העובדות הינה מאוזנת ביותר ונראה כי הוא מגלה אמפתיה לכל הצדדים המעורבים ללא יוצא מן הכלל - כקורבנות של טרגדיה אנושית בלתי(?) נמנעת. בפעמים הספורות בהם הוא מציין כי לאדם זה או אחר נגרם עוול זה רק כנגד עובדות (שהתבררו מאוחר יותר) ולא הבעת דעה. די נדיר למצוא במחוזותינו העיתונאים סוג כזה של מקצועיות ןכל הכבוד לעמרי.
מבחינת החסרונות - יש לספר שניים: האחד - ההגהה והעריכה (להפתעתי) אינן מהמשובחות ויש לא מעט פספוסים, מה שבד"כ נסלח בספרים דוקומנטריים. אבל אם כבר עושים עבודה עיתונאית רצינית כדאי שגם התוצר הסופי יהיה איכותי.
השנייה יותר עקרונית: בסוף היום אסנהיים לא נותן בצורה בהירה תסריטים אפשריים של WHAT WENT WRONG. הקורא יכול כמובן להסיק זאת מתוך רצף העובדות, אבל מתוך הרצון להיות אובייקטיבי ועובדתי אסנהיים פספס פה בכך שלא שילב בין העובדות מספיק נראטיבים שיעזרו לקורא להבין איך מערכות כאלה יכולות לקרוס. את הפוקוס הספרותי הוא שם בעיקר על מלחמות הגנרלים ועל הרשומון של "מי אחראי".
למרות זאת הספר טוב מאוד ושווה קריאה, בהחלט מעורר מחשבות בהרבה רבדים - לאומיים, פוליטיים, אנושיים ופילוסופיים.
שתי הערות לגבי הדמויות המרכזיות:
דורון קמפל (סרן ק') הוא בלי ספק דמות מרתקת ויוצאת דופן ונראה שאסנהיים באיזה מקום נמשך למסתורין שהוא מקרין ולתפיסת העולם השכלתנית שלו. לכן אולי קל לו מדי להפוך אותו לסוג של גיבור טרגי (פוטנציאל לרמטכ"ל ויותר שנגדע) ולרכך את העובדה שבסוף היום רוב האחריות על הטרגדיה (גם לדבריו) היא שלו, גם אם אלופים כאלה ואחרים היו נושאים באחריות חלקית.
על אהוד ברק נאמר ונכתב מספיק, אבל (שוב להפתעתי) כשסיימתי את הספר נותרתי עם תחושה שבהחלט עשו לו עוול ובאיזה מקום ערבבו את ההתנהלות האישית שלו כפוליטיקאי עם העובדות וההיסטוריה הצבאית שלו.
בפועל - "רעיון העיוועים ההזוי והמגלומני" (כפי שהתבטאו מספר פרשנים צבאיים לגבי חיסול סדאם) אושר גם ע"י יצחק רבין השקול ורודף השלום (לא בציניות) כסוג של פיתוח יכולת שאין לדעת איך ומתי נשתמש בה, ולגבי ההתנהלות בזמן הפינוי - אפשר לכעוס על ברק ש"עמד כמו גולם" (כדברי המבקרת מרים בן פורת) אבל כולם הסכימו שלא נטש ולא סיכן פינוי או הצלה של אף פצוע.
לכן המסקנה שלי מברק וקמפל שאי אפשר כנראה לדרוש מבן אדם שיהיה גם הומני ומחבק ברגעי משבר, אבל קר רוח וממוכן כשהוא במשימה חסויה בעורף אויב. צריך לקחת את החבילה כמו שהיא עם היתרונות והחסרונות שלה..

» ביקורות נוספות של ציון
» ביקורות נוספות על צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל