לפני, וואו, שבע שנים בערך, הייתי עובד בחנות נוחות של תחנת דלק. חרא של עבודה. משעמם. אבל בונוס אחד היה שם: אם מקבלים את המשמרות לילה אז לא מפריעים הרבה ואפשר לקרוא. אז, לפני שבע שנים (שבע שנים כוסעמק), קראתי את מינוטאור בלילה אחד. מאז, לא נראה לי שקראתי ספר תוך יממה עד אתמול.

ובמקרה יצא שזה היה רקוויאם לנעמן. מצאתי אותו בתחנת רכבת, איפה שהם שמים עכשיו ספרים למשועממים. כל הכבוד להם! מצילי נפשות.

עכשיו, מינוטאור מקבל כאן הרבה אהבה, ורקוויאם לנעמן? מסכן העט שכתב אותו. וחבל, כי זה אחלה של ספר, ורציתי לתת כמה מילים טובות שאני בטוח שלא ישכנעו אף אחד לקרוא אותו, אבל שבכל זאת, בחזקת הצדק הקוסמי שלפעמים מתאפשר ליצירות שלא זכו ולא יזכו להכרה, אפשר לתת.

אז דבר ראשון, כאן כתוב "רקוויאם לנעמן, כרוניקה של נאומים משפטיים", וזה לא משפטיים, זה משפחתיים. הספר עוסק בכרוניקה של משפחה, מימי תחילת הישוב ועד שנת 74', משפחה שמדי פעם מישהו בה נותן נאום, ומדי פעם גם כמה אנשים אחרים, ובין נאום לנאום יש גם סיפור. זו טכניקה נחמדה, היא מאפשרת לתמוז לעבור בין הכרוניקה החיצונית למבע האישי של הדמויות.

בכרוניקה משפחתית כמו בכרוניקה משפחתית, הדמויות הן העיקר, והדמויות בספר הזה מצוינות. מאוד מרגשות, מאוד אנושיות, מאוד שונות האחת מרעותה ועדיין קווים מסוימים בין אחת והשנייה קיימים, לפעמים אפילו במרחקים של ארבע דורות כאשר חלקן של הדמויות כבר הופכות לסוג של אגדה משפחתית, והצעירות כבר לא יכולות להפריד בין הסיפורים עליהן לבין המציאות.

כמו במינוטאור, הכתיבה מצליחה להיות מצד אחד לירית ומצד שני זורמת וסוחפת, וזאת בלי להיראות מאולצת מדי, ולפעמים יש אפילו פרצי חיות מדהימים בתוך הטקסט שמשלבים בין הומור, עצב, ואפילו לפעמים זיק של נבואה.

עכשיו נדבר טיפה על הנושא, בסדר? בגדול, הרעיון הוא הווים. כלומר, לא "ההווה" האחד של איזשהו רגע נכון, אלא שורה של הווים כלליים, שיש להם השלכות ונביעות. מה אני מתכוון? יש איזה קטע בסיפור ששתי דמויות מתחילות לכתוב מילון של מילים תנ"כיות בהקשרן המקורי. תנו לי לצטט, אין ממש ספויילרים:

"זמן מה לאחר הדברים האלה סיפור יונס-יהושע ביברקראוט לבלה-יפה כי הוא מתכוון להקדיש את שארית חייו למפעל ספרותי מסויים, שאם אין ניגשים לביצועו מיד, אפשר שנאחר את המועד. יהיה זה מעין מילון ערוך לפי סדר אלף-בית, ובו יבואו כל שמות-העצם שבתנ"ך ובתלמוד, שמות של כלים, חפצים, צמחים וכן כלי-עבודה חקלאים. מטרתו של מילון זה לחתור אל הזיהוי האמיתי של שמות-העצם הללו, כדי להעמיד את הקשר בין המדינה החדשה לבין עברו הקדום של העם על בסיס מוצק של ידיעה ברורה.
"אצן לך משל," אמר ביברקראוט. "ירק זה שקרוי בגרמנית Gurke כינינו בשם מלפפון. למה עשינו כך, לא אדע. אבל ברור שיש כאן טעות גמורה. מלפפון הוא מה שקוראים בערבית 'מלפוף', שאנחנו קוראים לו בטעות 'כרוב'. מלפוף, מפני שהוא עשוי ליפופים-ליפופים של עלים. וכאוב הוא, ככל הנראה, כינוי למלאך ולא לירק. ולמה תהליך זה מסוכן כל כך? מפני אי-הידיעה מולידה ניתוק, וניתוק מוליך אל הניכור ובסופו של תהליך כזה תתפורר לא רק התרבות הרוחנית של עמנו, אלא גם התרבות החומרית וסופנו שנעלם ונימחק מעל פני האדמה."

זה ציטוט יפה נכון?

קל לראות את ההקשר של התנועה הכנענית. חשוב להבין שבגדול, תמוז לא חושב שהתהליך הזה של תיעוד וקישור מדויק וברור הוא אפשרי (המאמץ הזה נדון מראש לכישלון). הוא גם לא חושב שזה בדיוק נכון שההתפוררות מגיעה לכדי העלמות מלאה, אבל נראה שהוא נתעסק בשאלה האם למרות הנתק (בין תרבות ישראל הקדומה לנוכחית, בין בני המשפחה והדורות ביניהם, או בין החיים והמוות והחיים שוב (ר' פסקה ראשונה)), האם יש באמת איזה משהו שנמשך מתוך עצמו, שקושר אנשים בכוח עצמו אפילו אם אין שום דבר חיצוני שקושר אותו? קשר בלי חבל נקרא לזה. או קשר בחבלי משיח, או משהו כזה (ערטילאי!)

לסיכום, נעשה לספר אונס ביקורתי אחד אחרון ונגיד ככה: בין "מאה שנים של בדידות" לברנר. מדויק? לא, אבל נותן כיוון. כתוב בכישרון, רגישות, ומומלץ במיוחד למי שרוצה להבין איך זה הרגיש להיות בארץ בין אותם ימים שלפני קום המדינה ועד אחרי מלחמת יום כיפור. יש הרבה אבחנות על שורשי הישראליות והצמיחה ההיסטורית והתרבותית שלה, והיופי הוא שדרך העלילה הספצפיפית של המשפחה הבדיונית הזאת עולה הסיפור הזה, נו, הסיפור של כולנו. אבל לא בדרך המלוקקת הזאת שפוליטיקאים מדברים עליו, אלא ממש, חשוף וכואב ואישי ואמביוולנטי.

אני חושב שבנימין תמוז הפך לסופר הסטוצים שלי.

שלפתי אותו מהספריה סתם כי הייתי צריך ספר לשירותים, לא חשבתי שאני הולך לקרוא את אחד הספרים היותר מדהימים שאי פעם קראתי. התקציר יספר לכם שהספר על סמינר של השומר הצעיר בשנת 1938, ואם אתם רוצים ישראל 38 קיבלתם- הבריטים עוד שולטים, הסוציאליזם הוא נושא חם על סדר היום והחלוציות וההכנה למדינה שבדרך נמצאת בראש של כולם- כן, כן, אבל גם כל כך הרבה יותר מזה. מתחת לישראל 38', בהרבה דימיון וחיות שמיר מעצב את הגיבור כאדם פרטי עם רוח הנעורים הבלתי נגמרת והלא תקופתית שמתכתב בין האידיאולוגיה לרצון להיות מי שהוא, ומעל זה האילוזיה התנ"כית של עץ הדעת שהגיבורים אינם מקשרים בכלל אבל שלגבי הרומן היא לב ליבו של הסיפור. זה עשוי להישמע טרחני ואובר אינטלקטואלי, וגם כאן- גם. הוא ספר קולח וכיפי, הדרמות חיות וההשקפות של הגיבורים מרתקות ויוצרות מסגרת דינמית ומותחת. אז מדובר ביצירה מודרניסטית חכמה מסוגה עילית, אבל לשנייה לא על חשבון משהו אחר. בקיצור, בלי עוד חפירות, לחלוטין שווה את הזמן כדי ללמוד על התקופה אבל גם על עצמיכם, לקרוא כמה משפטים שכנראה לא יעזבו לכם את הראש ולחוות את היופי והמורכבות ששמיר מצליח לתפוס הן בתקופה והן בגיבורים.

ספר מדהים מהרבה בחינות. ווסט הוא מקצוען שכותב פרוזה חדה וקולעת. קראתי את הספר באנגלית, והשימוש שלו בשפה הוא מהטובים שיצא לי למצוא- שפה עשירה עם דימויים מקוריים וחיים שמהולים בהומור ואירוניה.
הסיפור מתעסק בטוד, צייר תפאורות בתעשיית הקולנוע ואמן שעובד על יצירתו הגדולה, ציור ענק שמתאר את שריפתה של הוליווד, וסיפור אהבתו לפיי גרין, שכנתו השואפת להפוך לשחקנית.
המוטיב המרכזי של ווסט עד כמה שאני רואה הוא הכמיהה האנושית, שמקבלת בספר ביטוי פארודי בתעשיית החלומות של הוליווד ובאנשים שנמצאים בשוליים שלה שמהם היא ניזונה.
כספר מדובר בחוויה ייחודית וחזקה. לא לאופטימיים.

ניתן להגיד ש"ביצות" מהווה שיא בספרות הצרפתית, ואפילו שהתכלית היחידה של תרבות הכתיבה של הארץ הייתה לצור אותו ולאחריו היא איבדה כל תוכן- אך זה יהיה שקר, מכיוון שמעולם לא הייתה לה תכלית מלכתחילה.
"ביצות" הוא ספר חמדה שאבד במרחבי הזמן. הן מכיוון שההיסטוריה שכחה אותו, והן מכיוון שהוא נותר רלוונטי כביום כתיבתו- רק תוך כדי קריאה הצצתי מאחורי הספר וראיתי באיזו שנה הוא נכתב וכמעט שנתפלצתי, יכולתי להישבע שנכתב אתמול.
ההומור של ז'יד חד וכובש. כמעט כל שורה בספר היא שיא קומי. "ביצות" היא פארודיה על החיים. אלגוריה המכופפת בתוכה אלגוריה (המספר של "ביצות" כותב את "ביצות", ספר בעל מאפיינים לא ברורים על אדם שחייו נטולי תכלית ואינו עושה דבר על מנת להיטיב את מצבו. המספר, לעומתו, כותב את "ביצות" [נקודה שהוא חוזר ומדגיש]).
הספר נוטה להתפזר בחציו השני. מלבד זאת, קשה להגיד דבר כנגדו. זו יצירה מורכבת להפליא וכיפית להפליא, שראויה להיחקק בזכרון הדורות כאחת מיצירות המפתח בספרות השירותים, שכן היא מתאימה להפליא לקריאה בישיבה על האסלה (דבר זה אין בו משום ניסיון לפגוע במוניטין של הספר, את מירב הספרים האהובים עליי קראתי שם).
יש להגיד מילה טובה על התרגום, שבאמת מצליח להפיח חיים ביצירה מרוחקת כל כך תרבותית והיסטורית.