הגעתי לדף של הספר הזה במקרה, באמת שבמקרה, למרות שמאז שקראתי אותו לא הפסקתי לחשוב עליו. כלומר בטח, ליום, שבוע או חודש, אבל מתישהו, כמו חבר טוב שעבר לגור בארץ אחרת, הוא מצלצל, אתם יודעים, רק בשביל לשאול איך אתה. אני מניח שאפשר להגיד עליו שהוא "אחד מהספרים האלה"- אלה שעושים לך את זה, חברים לחיים, מסוג הספרים שאם אומרים לך "קח שלושה דברים לאי בודד" לא היית מכניס אותם בפנים, אבל על האי הבודד היית מגלה שהם נשארו איתך בכל זאת. אלה.
ואין בזאת בשביל להגיד שהוא ממש "טוב", יש ספרים שאי אפשר למדוד אותם ככה. אם אין בו מילה מיותרת? אם הוא חשוב? אם יש מה לקחת ממנו? אין לי תשובה, ואני סקפטי שמישהו יוכל לתת אחת חיובית ללא סייגים. אבל בספר "מהסוג ההוא", דברים כאלו לא תמיד משנים. "שאל את האבק" הוא כן ספר טוב גם בקטגוריות האלו, אבל הנקודה שבה הוא מדהים היא הנקודה האנושית. פשוט כך- לאחר שתקראו אותו, פנטה והאלטר אגו בנדיני הם חלק מכם; מיוסרים, משעשעים, פאתטיים וחמודים. יש כל כך הרבה אופי בספר הזה, התמודדות כל כך אמיצה, אישיות כל כך בולטת, שכל השאר הוא כמעט משני, טוב ככל שיהיה- וסייג לנקודת הפתיחה, ה"שאר" הזה עשוי להיות מושלם. אני אומר דוגרי, הייתי כל כך נפעם מההזדהות שהרגשתי עם הגיבור שלא שמתי לב.
חוץ מבפרק החמישי, שהוא באמת דוגמה לכתיבה מדהימה.
אבל מה זה כל האוננות הזאת, אתם רוצים להבין על מה הספר, לא?
העלילה עוקבת אחרי ארתורו בנדיני, סופר בשאיפה, שהתנתק מביתו בטיחו, אמריקה ועבר ללוס אנג'לס הנוצצת. שם, תפרן ודפוק, הוא מסתודד בחדר מוטל ומנסה לכתוב את יצירת המופת של דורו- מנסה, מלשון "רוב הזמן עושה קרב מבטים עם עץ דקל" (בסדרת תיאורים בלתי נשכחת, שכל אמן יצחק או יבכה ממנה). בד בבד, ארתורו מתמודד עם מערכת מוסרית. הוא הפסיק להאמין באלוהים ("אני מצטער שאני לא מאמין בך יותר, אבל קראת את ניטשה?") אבל חוזר לבקר בכנסיה מדי פעם. הוא מאוד רוצה לשכב עם אישה, אבל בפועל הוא לא מסוגל. דרך ההתעסקות שלו בניסיון לכתוב ובניסיון לשרוד- שני דברים שלא הולכים לו בקלות- הוא מגיע לבית קפה. כל תקציר של הספר יספר טיפה יותר, אבל הפרק החמישי שסיפרתי לכם עליו מתרחש בבית הקפה, והקורא יפסיד הרבה מלדעת מה הולך שם. בכלל, אין טעם לקרוא את האחרונה של הספר הזה. ניסיתם? הפסדתם בקרב. או שתקנו אותו מאמון עיוור- כי בתכלס, מי קונה ספרים של אסטרולוג בכלל? זה בוקובסקי וניו אייג', או שתקנו אותו מאמון טיפה פחות עיוור- מה שכתוב כאן, כי אני מניח שלא הרבה ביקורות בעברית מסתובבות ברשת, ותראו איזה סבבה אני כותב, אז אולי אני בכל זאת מבין משהו.
אם כבר נגענו בבוקובסקי, הוא כנראה הסיבה הכי חשובה לכך שמישהו עדיין זוכר את פנטה. הוא קרא לו "המאסטר הגדול" ומאוד קל להבין למה, פנטה הוא סוג של פרוטו בוקובסקי, ובדרכו מוצלח יותר. טיפה פחות זוהמה, אבל טיפה יותר תקשורת וטיפה יותר אשמה- זה מסתדר טוב עם הספרים של בוק, בדרכן נקודות המוסר של פנטה ואי המוסר של בוקובסקי חופפות ומשלימות.
זה כבר נעשה די ארוך. בהנחה שקראתם עד לכאן, השתכנעתם או שלא. אני רק אגיד דבר אחד אחרון שחשוב לציין- אני לא ערב לתרגום. לא קראתי אותו בתרגום. האנגלית של פנטה די פשוטה, bookdepository.co.uk מוכרים אותו בזול ושולחים אותו בחינם, ואלא אם כן אתם לא מאמינים ביכולת שלכם לקרוא באנגלית הייתי הולך על זה ככה- אופי עומד בבסיס הספר הזה, אופי עובר במילים, ומילים לא מתרגמות טוב (בטח שלא באסטרולוג).
כשכתבתי את ההתחלה של הביקורת הזאת, היה פרט מידע שהחסרתי- כשהגעתי לדף של הספר, היה לי קשה להאמין שלא כתבתי אחת עד עכשיו. בקצהו של עניין, זה ספר מהסוג שצריך להיות קלאסיקה ונאלץ להסתפק בתיאורי פרס שני כמו "ציר נסתר בספרות של המאה העשרים". ממולץ בעיקר לסופרים, לאנשים שאוכלים את עצמם, ולאנשים שאוכלים את עצמם והם סופרים במיוחד. לב, סרקזם, תקופה, צחוקים ועוד כמה דברים שאנחנו אוהבים. תהנו.
