לפני, וואו, שבע שנים בערך, הייתי עובד בחנות נוחות של תחנת דלק. חרא של עבודה. משעמם. אבל בונוס אחד היה שם: אם מקבלים את המשמרות לילה אז לא מפריעים הרבה ואפשר לקרוא. אז, לפני שבע שנים (שבע שנים כוסעמק), קראתי את מינוטאור בלילה אחד. מאז, לא נראה לי שקראתי ספר תוך יממה עד אתמול.
ובמקרה יצא שזה היה רקוויאם לנעמן. מצאתי אותו בתחנת רכבת, איפה שהם שמים עכשיו ספרים למשועממים. כל הכבוד להם! מצילי נפשות.
עכשיו, מינוטאור מקבל כאן הרבה אהבה, ורקוויאם לנעמן? מסכן העט שכתב אותו. וחבל, כי זה אחלה של ספר, ורציתי לתת כמה מילים טובות שאני בטוח שלא ישכנעו אף אחד לקרוא אותו, אבל שבכל זאת, בחזקת הצדק הקוסמי שלפעמים מתאפשר ליצירות שלא זכו ולא יזכו להכרה, אפשר לתת.
אז דבר ראשון, כאן כתוב "רקוויאם לנעמן, כרוניקה של נאומים משפטיים", וזה לא משפטיים, זה משפחתיים. הספר עוסק בכרוניקה של משפחה, מימי תחילת הישוב ועד שנת 74', משפחה שמדי פעם מישהו בה נותן נאום, ומדי פעם גם כמה אנשים אחרים, ובין נאום לנאום יש גם סיפור. זו טכניקה נחמדה, היא מאפשרת לתמוז לעבור בין הכרוניקה החיצונית למבע האישי של הדמויות.
בכרוניקה משפחתית כמו בכרוניקה משפחתית, הדמויות הן העיקר, והדמויות בספר הזה מצוינות. מאוד מרגשות, מאוד אנושיות, מאוד שונות האחת מרעותה ועדיין קווים מסוימים בין אחת והשנייה קיימים, לפעמים אפילו במרחקים של ארבע דורות כאשר חלקן של הדמויות כבר הופכות לסוג של אגדה משפחתית, והצעירות כבר לא יכולות להפריד בין הסיפורים עליהן לבין המציאות.
כמו במינוטאור, הכתיבה מצליחה להיות מצד אחד לירית ומצד שני זורמת וסוחפת, וזאת בלי להיראות מאולצת מדי, ולפעמים יש אפילו פרצי חיות מדהימים בתוך הטקסט שמשלבים בין הומור, עצב, ואפילו לפעמים זיק של נבואה.
עכשיו נדבר טיפה על הנושא, בסדר? בגדול, הרעיון הוא הווים. כלומר, לא "ההווה" האחד של איזשהו רגע נכון, אלא שורה של הווים כלליים, שיש להם השלכות ונביעות. מה אני מתכוון? יש איזה קטע בסיפור ששתי דמויות מתחילות לכתוב מילון של מילים תנ"כיות בהקשרן המקורי. תנו לי לצטט, אין ממש ספויילרים:
"זמן מה לאחר הדברים האלה סיפור יונס-יהושע ביברקראוט לבלה-יפה כי הוא מתכוון להקדיש את שארית חייו למפעל ספרותי מסויים, שאם אין ניגשים לביצועו מיד, אפשר שנאחר את המועד. יהיה זה מעין מילון ערוך לפי סדר אלף-בית, ובו יבואו כל שמות-העצם שבתנ"ך ובתלמוד, שמות של כלים, חפצים, צמחים וכן כלי-עבודה חקלאים. מטרתו של מילון זה לחתור אל הזיהוי האמיתי של שמות-העצם הללו, כדי להעמיד את הקשר בין המדינה החדשה לבין עברו הקדום של העם על בסיס מוצק של ידיעה ברורה.
"אצן לך משל," אמר ביברקראוט. "ירק זה שקרוי בגרמנית Gurke כינינו בשם מלפפון. למה עשינו כך, לא אדע. אבל ברור שיש כאן טעות גמורה. מלפפון הוא מה שקוראים בערבית 'מלפוף', שאנחנו קוראים לו בטעות 'כרוב'. מלפוף, מפני שהוא עשוי ליפופים-ליפופים של עלים. וכאוב הוא, ככל הנראה, כינוי למלאך ולא לירק. ולמה תהליך זה מסוכן כל כך? מפני אי-הידיעה מולידה ניתוק, וניתוק מוליך אל הניכור ובסופו של תהליך כזה תתפורר לא רק התרבות הרוחנית של עמנו, אלא גם התרבות החומרית וסופנו שנעלם ונימחק מעל פני האדמה."
זה ציטוט יפה נכון?
קל לראות את ההקשר של התנועה הכנענית. חשוב להבין שבגדול, תמוז לא חושב שהתהליך הזה של תיעוד וקישור מדויק וברור הוא אפשרי (המאמץ הזה נדון מראש לכישלון). הוא גם לא חושב שזה בדיוק נכון שההתפוררות מגיעה לכדי העלמות מלאה, אבל נראה שהוא נתעסק בשאלה האם למרות הנתק (בין תרבות ישראל הקדומה לנוכחית, בין בני המשפחה והדורות ביניהם, או בין החיים והמוות והחיים שוב (ר' פסקה ראשונה)), האם יש באמת איזה משהו שנמשך מתוך עצמו, שקושר אנשים בכוח עצמו אפילו אם אין שום דבר חיצוני שקושר אותו? קשר בלי חבל נקרא לזה. או קשר בחבלי משיח, או משהו כזה (ערטילאי!)
לסיכום, נעשה לספר אונס ביקורתי אחד אחרון ונגיד ככה: בין "מאה שנים של בדידות" לברנר. מדויק? לא, אבל נותן כיוון. כתוב בכישרון, רגישות, ומומלץ במיוחד למי שרוצה להבין איך זה הרגיש להיות בארץ בין אותם ימים שלפני קום המדינה ועד אחרי מלחמת יום כיפור. יש הרבה אבחנות על שורשי הישראליות והצמיחה ההיסטורית והתרבותית שלה, והיופי הוא שדרך העלילה הספצפיפית של המשפחה הבדיונית הזאת עולה הסיפור הזה, נו, הסיפור של כולנו. אבל לא בדרך המלוקקת הזאת שפוליטיקאים מדברים עליו, אלא ממש, חשוף וכואב ואישי ואמביוולנטי.
אני חושב שבנימין תמוז הפך לסופר הסטוצים שלי.
