פרופסור למתמטיקה שאיבד את זכרונו, סוכנת הבית הנאמנה שלו והבן שלה, יכולים ליצור יחדיו סיפור נאה.
הפרופסור הוא אדם בשנות השישים שלו, שעבר 17 שנה קודם לכן תאונה. במכונית ישבה גיסתו, שנפצעה קל יחסית ואילו הוא נפגע פגיעת ראש. זה היה ב-1975, זכרונו מגיע עד זמן התאונה, את גיסתו אין הוא שוכח, אבל כל מאורע אחר נשכח ממנו בחלוף 80 דקות.
הפרופסור מרבה להחליף סוכנות בית, יותר נכון, גיסתו. קשה לו להסתדר עם סוכנות בית ולהן קשה אתו, כשכל טווח הזיכרון שלו קצר כל כך. במקרה שלפנינו הסכנת הנוכחית עיקשת, מביאה את בנה לאחר שהפרופסור מתעקש שילד בן עשר לא צריך להיות ללא הוריו ותחת השגחתם אחר הצהריים. הילד מגיע, זוכה לשם שורש, מתחבב על הפרופסור וזה מקור לצרות. הרי לא נהוג להביא ילדים לעבודה.
את הצרות האלה נעזוב בצד משום שהצרות האמיתיות נובעות מסתמיותו של הספר. הסיפור אינו מתפתח לכיוון מיוחד, הסוכנת מתגלה פתאום כחובבת מתמטיקה לא קטנה, יושבת בספריות ולומדת. נו, באמת.
אם נוסיף לכל אלה את נוקשות החברה היפנית, שאינה מתירה תזוזה ימינה ושמאלה, נקבל סיפור נוקשה, כזה שאינו נוגע ללב, לא הולך לשום מקום ומכאן שגם אינו מגיע לשום מקום.
חבל באמת.

ספר מיוחד, כמו גביש צלול, מאוד יפני.
מרגש ומעורר מחשבה.
הספר נכתב מפיה של סוכנת בית שאיננו יודעים את שמה. היא נשכרה לעבודה בביתו של פרופסור למתמטיקה שתאונה פגעה במוחו וגרמה לכך שכל מה שאירע לפני התאונה זכור לו, ומה שקורה בהווה איננו שורד בזכרונו אלא שמונים דקות.
לכאורה איזה קשר יכול להיווצר בין פרופסור חולה, עטור פרסים בתחומו, ובין אישה שלא השלימה את לימודיה כי הרתה נאלצה לצאת לעבודת משק בית כי זה היה הדבר היחיד שיכלה לעשות כדי לפרנס את עצמה ואת התינוק שנולד לה.
אבל הקשר בין הפרופסור לאישה ובנה בן העשר נוצר - קשר עדין המבוסס על כבוד וחמלה, וסובב סביב שני נושאים משותפים: היופי של המתמטיקה והאהבה למשחק הכדור-בסיס.
מידי יום צריכה סוכנת הבית להציג את עצמה מחדש בבואה לביתו של הפרופסור. כל מה שקרה לפני יותר משמונים דקות נשכח.בפתק שהוא מצמיד לדש בגדו הוא כותב שהיא אמורה להגיע.

כשקראתי את הספר נזכרתי במה שסיפרה אשתו של מישהו שחלה במחלת אלצהיימר ואושפז במוסד. בשלב כלשהו של המחלה הוא שכח מיהי, אבל בכל ביקור שלה, לאחר שיחה של כמה דקות היה מציע לה נישואין. כל פעם מחדש הוא חשב שזו אישה שהוא רוצה לחלוק איתה את חייו.

קשה מאוד לאזן בין העולם השכלי, הרציונלי, לבין העולם הרגשי. מי כמוני יודעת - אדם שנקרע בין הלב לבין השכל לפחות פעם ביום, במקרה הטוב. בעת סערת רגשות הנטייה שלי היא להתמקד במשחקי מספרים, רשימות, כל דבר בעל סדר שיסיח את דעתי לזמן מה. לכן כשראיתי את הספר המסקרן הזה, ידעתי שעליי לקרוא אותו תיכף ומייד - מה יכול להיות יותר קסום מלהיכנס לתוך ביתו של פרופסור למתמטיקה? החיים האלה מוכרים לי מאוד, ובכל זאת, כל אדם, ובמיוחד פרופסור למתמטיקה, הוא עולם ומלואו.
מסופר על פרופסור שעבר תאונת דרכים באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ואיבד את יכולת הזכרון לטווח קצר. הזכרון שלו מתאפס בכל שמונים דקות, ולכן הוא נאלץ להיעזר בסוכנת בית. אופיו הנוקשה מבריח את כל הסוכנות שמגיעות אליו, עד שמגיעה מישהי חדשה שמחליטה לא לוותר עליו. לא רק שהיא לא מוותרת עליו בגלל החוש המקצועי שלה, אלא שהיא גם מכניסה אליו הבייתה את חייה האישיים - מה שאף סוכנת לא עשתה עד אז. היא מציגה בפניו את בנה בן ה-11, והם מתיידדים תוך זמן קצר עקב תחביבם המשותף - בייסבול. הסוכנת מתעניינת מאוד בתחום העיסוק של הפרופסור, תורת המספרים (גם בעיניי זה אחד התחומים היפים ביותר בכל ענף המתמטיקה), ומבקשת ממנו ללמד אותה כל מיני תכונות מיוחדות של מספרים, ולכן הספר מרושת בחידות יפהפיות שמעוררות רעב עוד יותר גדול לחקור את התחום. יש תחושה גדולה של כאב יפהפה בלקרוא את התיאורים של הסוכנת מתקינה פתקים על גבי מקטורנו של הפרופסור - פתקים שעליו לקרוא בכל שמונים דקות כדי להבין את מצבו, מי הם האנשים שנמצאים בביתו, ובאמצע איזו הוכחה מתמטית הוא נמצא. רשימות על גבי רשימות על גבי רשימות, מספרים על גבי מספרים על גבי מספרים.
זה מדהים כמה נחמה מצאתי בלפתוח את הספר ולהביט במספרים בתקופות לא קלות בחיי. הדמויות היפניות המאופקות, אך בעלות העולם הפנימי העשיר, היוו לי לחברה כה נעימה ואני מייחלת למצוא ספר נוסף שיגרום לי להרגיש כך.

מעניין מאוד

מתנת המִספרים / יוקו אוגווה

הוצאת שוקן

192 עמודים



זהו ספר קטן וחמוד על מנהלת משק בית הבאה לעבוד אצל פרופסור למתמטיקה. הפרופסור נפגע כמה שנים קודם לכן בתאונה וכתוצאה מפגיעת הראש שלו זכרונו נמחק והוא זוכר רק את 80 הדקות האחרונות וכל מה שקדם לתאונה. משוואות מתמטיות והוכחות מסובכות שהוכיח טרום התאונה - הוא זוכר, את מנהלת משק הבית החדשה שבאה אתמול - הוא לא זוכר. הוא מצמיד לחליפתו פתקים קטנים עם פרטים חשובים שעליו לזכור, בינהם העובדה שזכרונו מחזיק רק 80 דקות, מקומות שבהם שם הוכחות מתמטיות וגם דיוקנה של סוכנת הבית החדשה. הדבר היחיד שהפרופסור בטוח לגביו הוא המתמטיקה ולכן כל פעם שהוא מרגיש לא נוח או לא יודע על מה לדבר (בין היתר מפאת בעיית הזיכרון) הוא מעלה את נושא המתמטיקה ושואל שאלות נוסח - "מה תאריך יום ההולדת שלך?", "כמה שקלת כשנולדת?" ואז מנסה למצוא משמעויות בתוך המספרים האלה. כך סוכנת הבית (ואנחנו) לומדים על מספרים ראשוניים, מספרים מושלמים, מספרים רעים ועוד ועוד. אני חייבת לציין - אני שונאת מתמטיקה שנאת מוות אבל כל כך נהנתי מהספר ומהמתמטיקה שבתוכו שהבנתי שכנראה צדק מי שאמר ש"אין דבר כזה לא להיות טוב במתמטיקה, יש מורה לא מספיק טוב". כל הזמן חשבתי לי איך בטח הייתי מתלהבת מהדברים האלה אם היה לי את המורה הנכון בזמן הנכון.

כבר בתחילת הספר אנחנו מבינים שהפרופסור הוא לא איש פשוט וזאת הודות לעובדה שכבר כמה וכמה סכנות בית שונות הוחלפו שם במהלך הזמן. הגיבורה שלנו (שמה לא מוזכר עד סוף הספר) מחליטה לעשות הכל כדי לא להיות הבאה שמוחלפת ומגלה סבלנות יתרה לפרופסור ולשגיונותיו. עם הזמן הפרופסור מגלה שלסוכנת יש ילד בן עשר ומפציר בה שתביא אותו איתה יחד לעבודה. בין השלושה מתפתחת מערכת יחסים מופלאה המושתתת על הרבה אהבה, מתמטיקה וכדור בסיס. הפרופסור עוזר לילד בשיעורי הבית, ונןתן לו את השם שורש בגלל פדחתו השטוחה, ועל הדרך הסוכנת שלנו לומדת הרבה דברים בעצמה.

הספר קולח, הפרקים לא מאוד ארוכים והכתיבה פשוטה ומקסימה. הספר מסתיים ביום הולדתו ה-11 של שורש כשהשלושה חוגגים יחד ובאופן סמבולי הפרק האחרון בספר, גם הוא פרק מספר 11.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר חזרתי שוב לקרוא מה כתוב על הכריכה מאחור ולא הופתעתי כשגיליתי שנעשה סרט מצליח בעקבות הספר. זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשסיימתי לקרוא - זה בדיוק חומר לסרט הוליוודי. ולא בהכרח על דרך השלילה. מאוד נהנתי מהספר והוא זורם ממש בכיף. הוא קליל ולא מחייב וגם לא ארוך במיוחד. סיימתי אותו בשלושה ימים ו-11 דקות...



דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
שוב מקרה קלאסי של עטיפה יפה שאין לה דבר וחצי דבר עם הסיפור עצמו מלבד היות המחברת יפנית והאיור הוא בהשראה יפנית.
הצבעים הם מינימלים - אדום, שחור, לבן כמיטב המסורת היפנית, בפינה השמאלית איור של ענף הנראה כמו ענף סאוקרה (עץ הדובדבן המזוהה מאוד עם יפן), ישנה דמות נשית שאני מניחה שהיא הגיבורה בספר שלנו ודמות גברית שאני לא מבינה את הקשר שלה כי זה נראה כמו בחור צעיר, בעוד שהפרופסור הוא כבן 70...
אם כן - עטיפה יפה ומושכת את העין אבל לא קשורה לעלילה כהוא זה.

ציטוטים:
"בין יתר התכונות שהכשירו את הפרופסור להיות מורה משכמו ומעלה הייתה העובדה שהוא לא חשש לומר "אנחנו לא יודעים". לגבי הפרופסור, לא היה מין הבושה להודות בעובדה שאינך יודע את התשובה. נהפןך הוא, הודאה מעין זו היוותה צעד חשוב לקראת גילוי האמת. הוא סבר שחשוב ללמד אותנו את הבלתי ידוע או מה שמעבר להבנה האנושית, בה במידה שמן הראוי ללמד אותנו את מה שכבר הוכח".

"נזכרתי במשהו שהפרופסור אמר:"הסדר המתמטי הוא יפה דווקא משום שאין לו השפעה על העולם האמיתי. החיים לא יהיו קלים יותר, ואיש לא יעשה הון, רק משום שהוא יודע משהו על מספרים ראשוניים. כמובן, לגילויים מתמטיים רבים יש יישומים מעשיים, ככל שיראו איזוטריים. מחקר על אליפסות איפשר להגדיר את מסלולם של כוכבי הלכת, ואיינשטיין השתמש בגיאומטריה לא אוקלידית לתיאור צורת העולם. ואם לצטט דוגמה מצערת, אפילו במלחמה השתמשו במספרים ראשוניים ליצירת צפנים. מטרתם היחידה היא לגלות את האמת". הפרופסור תמיד הגה את המילה 'אמת' באותה נימת קול כפי שהגה את המילה מתמטיקה".

ציטוטים נוספים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1706916

אני מסכים לכל הסופרלטיבים המחמיאים לספר זה, שכן הוא מצליח להיות צנוע (קצר) אך מעמיק ומלא.

בספר מסתתרות מספר דעות קדומות על המתמטיקאים, והפרכתן היא הנופך הדרמתי של הסיפור.
כל קורא מוזמן לשאול את עצמו (עדיף לפני קריאת הספר):
האם מתמטיקאים יודעים לאהוב ?
האם הם מפגינים חמלה ?

ואני שואל את עצמי לאחר הקריאה :
האם צריך לטעת נכות מוחית קשה כדי לקרב מתמטיקאי בכיר לפשוטי העם ?

ואולי זה המסר הנסתר של המספר ?

פרופסור למתמטיקה סובל מאובדן זכרון כל 80 דקות כתוצאה מתאונה.כיצד מסתדרת איתו סוכנת הבית החדשה.
ספר כתוב טוב וגורם לך לקרוא אותו אבל בסופו שאלתי את עצמי ומה הלאה ,לאן המחברת ניסתה למשוך אותי ,למה אני מרגיש שחסר משהו
שווה לקרוא יתכן שתחשבו אחרת

אני מחפשת בדבקות אחרי כל ספר שמגיע מהארץ הרחוקה המסתורית הכובשת שנקראת יפן. וכך הגעתי גם לספר הזה. מתנת המספרים מספר באיפוק היפני האופייני על חייהם של שלושה שהחיים לא ממש האירו להם פנים והגורל זימן אותם יחדיו כשברקע מתנגנת מוזיקת המספרים המופלאה.לקרוא ולהתאהב.