לאחרונה נתקלתי בכמה סופרים (וסופרות...) קנדים, שהוכיחו לי שצמחה שם ספרות מפוארת וסתרו לי את הסטיריאוטיפ שקנדה היא "אמריקה קטנה". לפי מה שקראתי, למרות הגבול והשפה המשותפת(?), קנדה אינה דומה לשכנתה מדרום, יותר משמכסיקו דומה לשכנתה הצפונית. מדובר במנטליות והתנהגות אחרת לגמרי.
הספר הזה, המתאר רצח של אשת שדרן רדיו נערץ, סיפור שנראה סגור וחתום כולל הודאה, מבטא את השוני המהותי בין שתי התרבויות: אין פה המוני נרצחים, אלימות גואה, גסות של העוסקים באכיפת החוק, ועלילה מתומצתת החותרת לסגירה מלאה. יש פה תאור מדהים של אורחות החיים, מתוארים פה אנשים מתרבויות שונות ובעלי צבע עור שונה, הזוכים ליחס שיוויוני ולא מתנשא. אין פה הדגשה על מראה חיצוני והגיבורים מתוארים ע"י תכונותיהם, לא חיצוניותם. העלילה נפרשת בין דצמבר ליוני מותחת מאד, הופכת פעם אחרי פעם את מה שחשבת על התעלומה וכוללת פרק מאלף על דיון משפטי ושופט, שלמרות שהוא קשוח ואוהב להשוויץ הוא מקצוען ומבין עניין.
כשקראתי את הספר הזה הבנתי למה קנדה נחשבת אחת המדינות שטוב לחיות בהן: ההתייחסות המכבדת את האחר כוללת גם את "הרשויות". הידעתם שיש להם משרד התומך בבני משפחה של קורבנות פשע? יש להם. הידעתם שמרשים להם להיות "סוציאליסטים", לתמוך בהתאגדות עובדים, יש להם ביטוח בריאות לכל ומערכת רווחה מפותחת? יש להם.
אז נכון, בטורונטו חיים אנשים. יש להם גם פקקי תנועה, פרברים לא משהו, יש פשע ומזג האוויר בלתי נסבל - קור אימים בחורף, חום הזוי בקיץ (זה כנראה יתרוננו היחיד עליהם!)
הספר הזה שכב על המדף חודשים ארוכים. קראתי פה ביקורת ממש לא מפרגנת והתחלתי לקרוא אותו באי רצון ממש. התבדיתי. הוא מעניין מאד מהעלילה - שלא הצלחתי לפצח את התעלומה - וכלה באווירה. הכל בכתיבה זורמת ולא מתלהמת. נהניתי ממנו מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
