אותנטיות מרשימה אותי. כשהיא לא מתבכיינת יש בה משהו הירואי בעיני. הרבה אנשים יודעים לכתוב יפה ויש כאלה שיש להם גם מספיק דמיון כדי להמציא סיפורים מעניינים, אבל כשמישהו, אחד שיש לו שכל, שם את עצמו בלי לנסות להיות יפה יותר ממה שהוא, כשאני מרגישה שהוא הולך על כל הקופה בלי לדעת מראש אם הוא הולך להרוויח, זה משהו אחר. יש בזה כל כך הרבה כוח שמחלחל פנימה ואם אני משתפת עם זה פעולה אני מגיעה עמוק יותר ממה שתכננתי או ממה שאני מרשה לעצמי בדרך כלל. זה לא שכלתני, העניין הזה, אלה לגמרי החלקים של המוח שרוב הזמן אני משתדלת לא להפגיש אותם עם המציאות, כי התפרצויות רגשיות לא עוברות טוב, וכשאת מפעילה את העדשה השיפוטית שלך הן נוטות להיראות פתטיות.

ג'ון פנטה עושה את זה. בלי מילים גבוהות ובלי להתייפייף, בסיפור על משפחה עלובה שחיה בעיירה עלובה לא פחות בקולורדו, הוא הראה לי הכל, הוא הושיב אותי על כיסא במטבחון העלוב של האמא האיטלקיה שלו ויכולתי להריח את האוכל המנחם שלה ולראות את הבעל הגאה והשיכור שלה ולהבין למה היא נשארת שם ומה מרחיק את הילדים שלה אבל גם מה מחזיר אותם. וכשהוא לקח אותי לבאר, זה שיושבת בו חבורה של פנסיונרים איטלקים, הבנתי איך אפשר לחיות שם. גם איך זה לאהוב אנשים שממבט ראשון לגמרי לא ברור אם יש מה לאהוב בהם. הלכתי איתו לאן שהוא רצה ולרגע לא חשבתי לעזוב. מילא לעזוב, אפילו לשניה לא רציתי להסיט את המבט.

אני לא אומרת את זה הרבה, אבל בחייאת, בפרט לאלה שאוהבים ספרות אמריקאית, אם עוד לא קראתם, לכו תקראו.