מבט בכריכה מאחור ושוב סיפור על השכן הזקן שעשה מה שלא היה צריך לעשות - ממש לא בא לי לקרוא ספר כזה

אבל בסוף כן יצאתי עם הספר מהסיפרייה ולרגע לא הצטערתי (אולי קצת בהתחלה)
אני לא יכול להגדיר מה בדיוק מיוחד בספר הזה
כי הרבה דברים לא התחברו לי מבחינת הזמנים ,גם הדמויות נראו לפעמים כאילו הוצנחו מלמעלה ולא תמיד הבנתי איך הם הצטרפו למשפחה. ארתור? אלן? אפילו ננסי הקרובת משפחה שגרה כל כך רחוק (איך זה יכול להיות שאני מאבד קשר עם אנשים בנתניה- והם שומרים על כזה קשר ממרחק)
אבל אולי זה מה שיפה בספר לא תמיד הכל מובן ולא כולנו חיים את אותם החיים וכן יש אנשים שחיים אחרת.
אז כן הגיבורה טורחת לספר על המשפחה המיוחדת שלה למרות שכל הזמן עולה לי בראש שהם הכי רגילים בעולם
אבל למרות שהם רגילים לא יכלתי לעזוב את הספר וככל שחדרתי לתוכם כך קינאתי בהם יותר ורציתי להיות חלק מהם
ואחרי הכל - כן מי שארתור ננסי וגינגר הם חלק מחייו לא יכול להיות "רגיל"

ממליץ בחום ולו בשביל העובדה שגם מה שנראה רגיל הוא מיוחד

סיפרתי לכם פעם על הארנב שלי?
קוראים לו סטיב והביאו לי אותו לפני שנתיים ליום הולדת. בהתחלה הוא היה בצורת כדור לבנבן עם אוזניים שחורות וכתם שחור קטן על הגב, שאוכל חסה או גזר או האוכל היבש שלו והולך לנוח. "כמו בית מלון," כמו שאימא אומרת.
יש בארנבון הזה משהו מרגיע ונעים, במיוחד כשהוא לא בורח כשמלטפים אותו (מה שלא קורה הרבה) או כשהוא בא לקלל את האצבעות שלך.
כולם מתייחסים אליו כאילו הוא דבר מיוחד, כאילו הוא אלוהים קטן של הבית.

כפי שניחשתם, סטיב הוא הסיבה שהתעניינתי בספר מההתחלה. הארנב הגדול שמופיע על הכריכה משכה את עיני מיד ואחרי שהספרנית המליצה עליו בטענה ש"הכתיבה כל כך צעירה", ידעתי שאני חייבת לקחת את הספר.
הספר היה מחולק לשני חלקים: הילדות של אלי עד לגיל התבגרותה בערך וכשאלי כבר בת עשרים ושבע. כמו שכתוב בהקדמה: "אני מחלקת את חיי לשני חלקים. לא ממש "לפני" ו"אחרי", יותר כמו מחזיקי ספרים, שמאגדים יחד שנים רופסות של תהיות ריקות מתוכן... שנים שאני לא משחיתה את זמני בניסיון להיזכר בהם."
הכתיבה שמה בהחלט הייתה צעירה, תמימה ודיי מרעננת. לפעמים היו משפטים קצרים מידי, אבל זה בהחלט נסלח. לאומת זאת, לפעמים הרגשתי שהיא טיפה מגזימה עם התיאורים וזה היה דיי מעצבן. אבל בסך הכל כן, כתיבה מאוד יפה.

בגדול, הסיפור סיפר על החיים ה"דיי" שגרתיים של אלי, אבל לא רק שלה. או רק שלה ושל ג'ו אחיה הגדול, כמו שכתוב בתקציר. הוא סיפר את סיפורם של הרבה אנשים: של האימא והאבא שהיו צריכים להתמודד עם הדיכאון, כל אחד בנושא אחר, של ג'ני פני הפזורה ושל אמה אוהבת ההלוויות, של צ'רלי המסכן, של ארתור המיוחד, של ג'ינג'ר וכמובן של אלוהים.
זה סיפור של צחוק ובכי, סקרנות, געגוע, התחלות חדשות, שנאה, אהבה, פחד.
זה סיפור על החיים.
אומנם החיים שהיו להם לא הכי רגילים, אבל אלו בהחלט חיים שאני יכולה לדמיין שהיו בשנות השבעים-שמונים ובתחילת המילניום. וזה מה שהתכוונתי כשכתבתי "דיי" למעלה. זה לא כמו הספרי ה"אוטופיות" (1984) או כמו הספרים שמספרים על עולם בדיוני לחלוטין (סדרת שבע הממלכות\הירושה) או ספר על עולם על טבעי שמתרחש מתחת לעינינו (הארי פוטר, פרסי ג'קסון, דמדומים, עיר של XXX ועוד...)
וזה מה שעושה את הספר לספר יפהפייה: העובדה שזה ספר דיי פשוט, בלי פנטזיה או מדע בדיוני, אבל עדיין ספר ייחודי.

אבל הספר לא מושלם, ממש לא. יש רגעים שבהם הסופרת לא מסבירה לנו, הקוראים, דברים מסוימים כמו שלא מספרים במדויק את הגיל של אלי או שמבלבלים אותי לגבי איפה היא גרה כי כרגע? אני לא בטוחה איפה היא גרה.
אזהרת ספוילר
אני חושבת שלאלי יש סכיזופרניה. כשאחיה קנה לה את אלוהים, הוא דיבר איתה אך כשג'ני באה היא אמרה שהיא לא שומעת מילה בזמן שאלוהים דיבר. בנוסף, מסופר שאחרי המוות שלו היא ראתה את אלוהים כמה פעמים מופיע משום מקום. יש את האפשרות שאלוהים הוא מוטיב כל שהוא שחשבה עליו הסופרת, שמופיע כל פעם שקורה לאלי משהו.
סוף ספוילר

לסיכום: ספר ששווה את הזמן שלכם, במיוחד להפסקה מספרטי פנטזיה ומד"ב.

כשאני יושבת בפינה החביבה עלי , ומחזיקה ספר פתוח ביד , ובגב כף היד השניה מנגבת את הדמעות שלא מתביישות לעשות דרכן מארובות עיניי , ומתגלגלות באיטיות במורד הלחי , כמו רוצות לומר: " אנחנו ההוכחה שהספר מרגש / נוגע / מעציב / משמח , והכל ביחד , זה הרגע הזה המתוק והמזוקק , הפורקן הזה של כל המילים שקראתי , ועיבדתי , וצרבתי , ואיחסנתי אי שם בראשי ,זה הרגע שאני יודעת להגיד שאני כל כך נהנית מהספר ,והדמעות האלו הן גם לעיתים דמעות פרידה ,מדמויות נהדרות - אלי , ג'ו , צ'רלי, ממשפחה נפלאה ומיוחדת {משפחת מוד } .
יותר מהכל זהו סיפור על אהבה על כל רבדיה , על משפחתיות , על אובדן ופרידה , כשהכל עטוף בהרבה חמלה ,וכתוב בחום .

קראתי את הספר הזה אחרי שסיימתי לקרוא את "מעוף העורב"(אן-מרי מקדונלד).
הארנב הוא בערך רבע מהעורב (235 למול 863 עמודים) ועם זאת, מצאתי שהספרים כמעט וזהים. אין לומר בכך שאפשר לוותר על אף אחד מהספרים האלו!
'כשאלוהים היה ארנב' נתפס בעיני קליל וזורם יותר אבל זה רק בגלל שקראתי אותו אחרי ספר כבד (תרתי משמע) ואין באמת לקחת את הספר הזה בקלות ראש.
בגב הספר כבר יש הסבר לשם הספר אבל הדבר לא מסתיים בכך והתמה הזאת חוזרת בצורות שונות לאורך הסיפור וצורה מאוד חכמה.
ואגב גב הספר, התיאור של הסיפור כפי שהוא מובא שם לא עושה חסד לעלילה. לי אישית הוא גרם כמעט לוותר על הספר אבל טוב שהקשבתי להמלצה של אדם ולא להמלצה של גב הספר (כמו הרבה סברים אחרים וטובים כמובן). כן, הסיפור לא תמיד נעים ונוח לקריאה אבל כתוב בצורה מאוד אינטיליגנטית וראויה.
שווה לקרוא בהחלט.

כל כך כל כך אהבתי את הספר הזה!!!
הוא מתחיל לאט, אבל מהר מאוד סוחף פנימה.
נורא התחברתי לדמויות בספר,
ישנן טלטלות לא פשוטות בספר, אך מסופרות בטוב טעם דרך עיניים יחסית ורודות.

ספר בסדר ולא יותר.
המילים מרגש, מדהים קצת גדולות על הספר הזה.
סיפור בסדר, לא תמיד ברור למי הכוונה בכל פרק אבל לבסוף זה מסתדר.
בהמון נושאים נוגע בנגיעות קלות בלבד ולא מעמיק.
אפשר לקרוא

ספר איכותי.