לפני שבועיים התאספנו, כל בני המשפחה וחברים סביב קברו של אבי. שנתיים מאז הלך הוא לעולמו ואני עדיין לא מוצאת מילים. אחותי הקטנה קראה מתוך דף דברים שהיא כתבה לתוך הלילה. היא כתבה שאחד הדברים שהיא יכולה לומר עליו, על אבא שלנו, שהוא היה בשבילנו ללא כל תנאי. הימצאותו בחיינו היתה הדבר הכי מובן מאליו ורק כבוגרת יותר שהיא החלה לפגוש משפחות אחרות היא הבינה שהמובן מאליו פשוט אינו מובן מאליו.

אני הולכת עם דבריה מאז ומבינה שזאת הצעירה כל כך צודקת, והדבר הינו נכון הן לגבי אבא שלי והן לגבי אמא שלי. בתור תינוק, ילד, מתבגר ומבוגר אתה מקבל את ההורים שלך כמות שהם ורק הסביבה נותנת לך את ההבנה העמוקה שלא כך מתנהלים החיים בכל מקום. אצלינו זה היה כך. הורינו היו שם בשבילנו תמיד באהבה אינסופית ובקבלה ללא תנאי.

הקריאה בספר "השחיין" רק העמיקה את התובנות לגבי זה. מה קורה שהורים אינם מתפקדים בתוך מערכת משפחתית? כאשר האם בורחת לאירופה החופשית והאב בורח ממקום למקום ובורח לתוך עצמו ולתוך חידלון, חוסר תפקוד וניעור אחריות של מבוגר. המשפחה הקטנה, שכוללת אב ושני ילדיו נשענת לפרקים על ידי המשפחה המורחבת אולם הנדודים הבלתי פוסקים ותחושת הארעיות בכל מקום משפיעה השפעה מכרעת על הילדים. הקשר היחיד שהאב מצליח לייצר עם ילדיו קורה בסביבה של מים, אולי ניסיון לחזור לסביבה המימית, הטבעית, הבטוחה שברחם. אבל חזרה על היבשה הוא שוב לא רואה אותם ואת צרכיהם.

אני חושבת הרבה על אבא שלי. על חלקו בעיצוב מי שאני היום. על איך אני תופשת את עצמי כאישה, כאימא, כרעיה, כאדם ועד כמה הוא חסר לי.