טעות אנוש שולמית לפיד.
אני יודע משהו על הקשיים להוציא תחת ידך, דבר כתיבה ראוי לפרסום, לכן בלב לא קל אני כותב ביקורת שלילית על ספר.
אז קודם כל הז'נר. “טעות אנוש" הוא סיפור מתח המבוסס על נוסחאות ידועות.
בראייה שטחית אפשר לחשוב על הז'נר הזה כאילו מדובר בסתם חווית קריאה שאין לה שום השפעה, כאילו בסך הכל התרגשות מהסקרנות, מה הולך להיות בפרק הבא ותו לא, אלא שאין טעות גסה יותר מהראייה השטחית הזו. השפעתו של הז'נר הזה על דרך החשיבה שלנו, לא פחות משמעותי מהספרות היפה המוצהרת, מספרי ההיסטוריה ומספרי העיון למיניהם, אלא ששם פונים אל שיטה הגיונית שאפשר לבחון אותה בכלים הגיוניים ואילו בז'נר הזה מטפטפים מושגים, מחשבות, דעות והצהרות, כאילו זה מבוסס על הסתכלות במציאות, כאילו כך זה באמת, הגם שכשמדובר במדע בדיוני, ישנן תמיד השאלות ורמיזות אל המציאות המוכרת. ולכן מי שבוחר לכתוב בז'נר הזה צריך שיהיה מודע להשלכות, לתובנות ולכוונות שהוא מפזר על פני דפי ספרו, צורך זה הוא הכרח מבחינת האחריות האישית של הסופר.
כאשר מדובר בקבוצות, בגופים, ובגורמים שהם ידועים בחברה שבה הוא חיי והם פועלים בה, מקבל הכרח זה משנה תוקף.
יתכן שהסופר לא יהיה מודע לפרשנויות האפשריות של כתביו ואז אם כתביו לוקים במידע כוזב, או במידע מטעה, חוסר האחריות שלו מקביל למצב שאי ידיעת החוק אינה פותרת את העבריין, מהעונש הקבוע בחוק. אם שולמית לפיד הייתה מודעת לתובנות שהיא פיזרה בין דפי "טעות אנוש" שלה, אז מה היא באה לומר לנו ?
היא באה לספר לנו על אירועים שקרו כביכול ב"מוסד". פה ושם משובצים אנשים ותאריכים ידועים. וזה גרוע יותר מאשר לעטוף את כל הסיפור במסך של אשליה.
היא באה לספר לנו שהמוסד מאוכלס באנשים תעבי בצע. רוב הגברים שבמוסד אינם נאמנים לנשותיהם. הפנסיה של אנשי המוסד כל כך עלובה שאין להם ברירה. אם הם רוצים לדאוג לעתידם, הם חייבים לפברק ראיות, להעלים כספים ולבגוד בחברים שלהם. הם חייבים לעשות משהו על מנת לדאוג לעצמם להזדקנות מכובדת. ואוי ואבוי, אם גמלאי המוסד המאכלסים את סיפרה, היו צרכים לעבור מבחן של יכולות, אם להיכנס לספר "טעות אנוש" אם לאו, אז כל הגברים הישראליים שבספר, היו נמצאים כל כך שלומיאלים שמקומם בין דפי הספר היה נפקד. האם בגלריה המגוונת של גמלאי המוסד אי אפשר למצוא אנשים מוצלחים יותר ?
שני גברים בספר הם בעלי חן ויושר אישי ושניהם אנגלים. אפילו השוטר, רפ"ב (רב פקד בכיר) שבא עם העוזרת שלו לעסוק בפרשה המסופרת, אינו אלא קריקטורה של חבית מנופחת באגו מופרז. והרי זה פלא, העוזרת שלו, היא דווקא בסדר, היא דווקא מבינה עניין.
ובאשר למוסד, הרי זה פלא הדמות החביבה, החכמה, הישרה והאמינה בסיפור היא אישה, גמלאית מוסד הנושאת את השם רות פרלמוטר.
למרות שכל האירועים עד הפרק האחרון, מחייבים סוף כלשהו, מסתיימים האירועים בבת אחת, כאילו המשכם לא אמור לעניין את הקורא, כאילו הקורא ימציא לעצמו את הסוף שהוא מעוניין בו. גישה זו עבור הסיפור הזה, היא שטחית ולא אמינה, כאילו אמרה לעצמה הסופרת, טוב נמאס לי כבר לשבור את הראש, שיאכלו את הסיפור הזה בלי סוף.
והרי לחלוטין בלי סוף אי אפשר, אז פתאום מתרחש הבלתי אפשרי. אהבה שלא התממשה חמישים שנה פרצה לה פתאום וחזרה לתודעת הנוגעים בדבר.
למרות שאני לא מרגיש נוח לומר דברים אירוניים, אני מסכם את דברי בכך: קצת רומנטיקה, קצת טיפוסים זרוקים עם עגילים ושער ארוך וצבוע, קצת פמיניזם, מספיק רצח אחד וקצת שחיטה של פרות קדושות, ואת כל זה תתבל באירוע רודף אירוע והרי לך מותחן צמרת.
ולסיכום, לדעתי, כתיבת הספר הזה אינה אלא טעות אנוש.
