ביקורת ספרותית על ואיך קוראים לך עכשיו מאת תמי שם-טוב
ספר מעולה

---

הדבר הראשון שמושל את העין בספר הזה הוא העיצוב שלו. הכריכה בצבע קרם, ואיור עדין של ראש ילדה בצמות וסרטים אדומים. חלק ונקי כזה. והכריכה קשה. וגודל הספר רבוע ולא סטנדרטי, קטן מהרגיל. הדפים גם הם בצבע קרם, ובדפדוף חפוז מתגלים ביניהם עוד איורים, ודפים קטנים כתובים בכתב יד.

הדפים הקטנים, הכתובים בכתב יד, בהולנדית (שפה שאני לא מבינה ולא יודעת לקרוא), עם אותיות רישיות גדולות וצבעוניות, ואיורים יפים, הם עמוד השדרה של הספר. מדובר בתעודה היסטורית אוטנטית, מכתבים שקיבלה הילדה ז'קלין בת ה-11, בעת שהחליפה את שמה ללינקה והתחבאה בכפר הולנדי, הרחק מעיר הולדתה אוטרכט. את המכתבים שלח לה אבא שלה, שהתחבא במקום אחר. המכתבים, מלבד העיטורים היפים שלהם היו גם כרוכים כספרונים קטנים, ועיצוב הספר משמר את התחושה האמיתית של ספרון קטן, כתוב ביד, כרוך ביד, על נייר ישן ואולי גם מאיכות גרועה.

שאר הספר סובב סביב המכתבים האלה, הקורות של לינקה בבית הרופא הכפרי. זהו סיפור שואה, בוודאי, אבל סיפור מנקודת הראות של ילדה, הרחק מרוב הזוועות. מצד שני אין כאן ריכוך מוגזם, כפי שקורה לעיתים בסיפורים מעין אלה. התוצאה היא משהו כן ואמיתי, עצוב למדי, אבל נושא בחובו תקווה.

מומלץ מאוד, לילדים, וגם למבוגרים שנמנעים מספרי שואה קלאסיים.
(ואולי זה רעיון לרשימה נפרדת - ספרי שואה טובים לילדים)

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ואיך קוראים לך עכשיו