לספר "ארמגדון" (הוצאת דביר, משרד הביטחון, 2007) מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס (שבעברו גם פרסם ביוגרפיה אודות יוני נתניהו) הגעתי בעקבות צפייה בסרט המלחמה המצוין "זעם" ("Fury") בכיכובו של בראד פיט כמפקד טנק אמריקני במלחמת העולם השנייה. הסרט הציג את הקרב על גרמניה כקשה, אכזרי ונעדר תהילה. גם "ארמגדון", כשמו כן הוא, מביא את סיפור המלחמה באירופה לאחר שהושלם מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. הסטינגס, שסיקר מהשטח את מלחמות וייטנאם ופוקלנד מאוחר יותר כתב ספרי היסטוריה צבאית רבים, במיוחד אודות מלחמת העולם השנייה, מתאר כיצד בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות הברית כי קריסתה של גרמניה הנאצית קרב ובא, עד כדי עניין של שבועות ספורים. צבאותיהן של בעלות-הברית כבשו תוך כארבעה חודשים את צרפת ובלגיה, לאחר מבצע מרהיב בחופיה של נורמנדי, והגיעו לגבולה המערבי של גרמניה. במזרח ניצב הצבא האדום במבואותיה של ורשה, דרוך ומוכן להמשך. אולם קרב ההבקעה לגרמניה נתגלה כסיפור מורכב, קשה ומדמם בהרבה. ניסיונותיהם של הכוחות האמריקאים והבריטיים להמשיך להתקדם במערב הפכו לכישלונות צורבים, ובסוף 1944 הצליח הצבא הגרמני אף להפתיע את הגייסות האמריקאים ולהפליא בהם את מכותיו ב"קרב על הבליטה".
את אווירת הניצחון שליוותה את הנחיתה בנורמנדי החליפה תוגה מפוכחת. הסטינגס מתאר את האופן בו הצליחו כוחות גרמניים דלים יחסית לבלום בהצלחה כזו את תנופת התקדמותם של צבאות המערב. לשבחו של הסטינגס יצוין כי בספרו הוא מביא גם את סיפור החזית המזרחית, שנעדרה באופן כה בולט מספריהם של היסטוריונים מערביים רבים ומבהיר מדוע נחשבים הגנרלים הרוסים למצביאים הגדולים של המלחמה. כן מביא הסטינגס זוויות נוספות דוגמת זו של הנשים במלחמה, בדגש על קורבנות אונס ברוסיה ובגרמניה, שסיפורן עומעם ולעיתים קרובות לא סופר. באופן כללי מבהיר הסטינגס כי אף שאין להשוות בין זוועות הטבח והפשעים שביצעו הנאצים ובעלי בריתם, הרי שחיילי בעלות הברית נהגו לעיתים באופן מביש ואף שלחו ידם ברצח שבויים, ביזה לרוב ולעיתים אונס.
הקריאה בספר מראה כי הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. הסטינגס גם אינו מתאפק ועוקץ עד כדי עולב בהיסטוריונים החושבים אחרת ממנו בסוגיה, ובמיוחד סטיבן אמברוז (שכתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה-101 ואת "יום הפלישה" אודות הפלישה על נורמנדי), ומקטינים מיכולת הוורמאכט ומאדירים את ביצועי צבאות בעלות הברית, בדגש על החיילים הבריטים והאמריקאים. הסטינגס כותב כי "היסטוריון צבאי אחד ממכריי העיר, בצדק ובלי קנאה, כי אחד מעמיתינו שכתב רב-מכר "נוטה להקמת אנדרטאות במקום לכתיבת היסטוריה". על-ידי פרסום סדרת ספרים רוויי הוקרה ללוחמים האמריקאים.
אחד מוותיקי המערכה בצפון-מערב אירופה שיבח את חיבוריו של סטיבן אמברוז, באומרו "הם גורמים לי ולשכמותי להרגיש טוב ביחס לעצמנו". אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית. גם ספר זה מנסה להפיח רוח חיים בחוויות של הלוחמים, אך מטרתו העיקרית היא ניתוח אובייקטיבי. בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמודים 14-15).
לדידי, שני הצדדים צודקים. ראשית משום שגם הסטינגס מעלה על נס את יכולתן של אותן יחידות אמריקניות מהן התפעל אמברוז בספריו, ואף כותב כי "בצבא ארצות הברית היה הפער בין יכולתם של הרגלים מן השורה ליחידות העילית מסוג ה"ריינג'רס" והצנחנים בלתי נמנע, שכן יחידות העילית משכו אליהן את החיילים הנלהבים ביותר. אך אפילו כך היה ניגוד משווע בין החיוניות שאפיינה את הדיוויזיות המוטסות האמריקאיות ועוד כמה יחידות מצטיינות לבין רפיון הידיים שאפיין את היחידות הפחות מיומנות. דיוויזיה 82 והמוטסת 101 הוכיחו כי הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו. אך רק יחידות רגלים מעטות בצבא ארצות-הברית דמו להן בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית" (עמודים 121-122). לעומת זאת בתחום המצביאות היה לגרמנים יתרון מובנה, מקרב פיקוד השדה הבכיר של בעלות הברית "רק פטון התגלה כמי שחש בנוח בניהול יצירתי ועתיר דמיון של כוחות גדולים" (עמוד 63). קובע הסטינגס וקושר כתרים דומים בדרג הטקטי למפקדי הצנחנים מתיו רידג'ווי וג'יימס "הקופץ" גאווין. עיקר ספריו של אמברוז בהם שיבח את צבאות בעלות הברית עסקו ביחידות שכאלו, ודומה כי יכולתו של אמברוז לספר סיפור עולה על של הסטינגס.
הסטינגס מיטיב לתאר את המלחמה בדגש על הקרבות שנתחוללו במהלכה. אחד מתיאורים אלה, התופס את הקורא ומחבר אותו לאירועים באופן שהוא חש כי הוא חווה אותם מכלי ראשון, נוגע לחציית נהר הוואל בהולנד בעת מבצע "גן שוק" – המבצע המוטס הגדול ביותר במלחמה שנועד להשתלט על גשרים בהולנד ובהם גשר ארנהם שעל הריין המוביל לגרמניה. המבצע כידוע נכשל משום שנועד לכבוש "גשר אחד רחוק מדי" (כפי שנקרא לימים הספר הטוב ביותר שנכתב אודותיו). למרות שבתחילה השיג המבצע הפתעה מוחלטת בקרב כוחות הוורמאכט, מפקדיו התעשתו ועד מערכה ארגנו הגנה יעילה והגנו על הגשרים. נוכח זאת הגה מפקד הדיוויזייה המוטסת ה-82, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גאווין, תכנית נועזת לתפיסת הגשר שבקרבת ניימכן:
"בערב ההוא היה גאווין משוכנע שהמתקפות החזיתיות יוסיפו להיכשל, והציע חלופה נואשת: אנשיו יחצו את הוואל, שרוחבו ארבע מאות מטרים, בסירות במרחק קילומטר וחצי משם, ויאגפו את גשר ניימכן. "חייבים לנסות", אמר לבראונינג, "כדי להבטיח את הצלחת 'גן שוק'" (עמוד 93).
הסירות שנועדו לצליחה עוכבו לאורך כל הדרך הפקוקה לניימכן (בדומה לאמצעי הצליחה ב-1973). "לבסוף הגיעו לגדת הנהר בשעה שתיים וארבעים אחר הצהריים ב-20 בספטמבר, עשרים דקות לפני שעת הש'. ההרעשה המקדימה של בעלות-הברית כבר החלה. תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות קפץ הגל הראשון של מאתיים ושישים אנשי הגדוד השלישי בחטיבה 504 של רס"ן ג'וליאן קוק בן העשרים ושבע למים, והחלו לחתור בכל כוחם לצידו האחר של נהר הוואל, במירוץ סירות עם המוות. כמה מכלי השיט המסורבלים יותר פוצצו במים. אחרים קרטעו, נוקבו וטבעו. רוח קלה פיזרה את מסך העשן שפיזרו מקלעני הטנק. בעוד האמריקאים הראשונים עושים את דרכם אל הגדה הרחוקה, אמר בראונינג להורוקס: "מעולם לא ראיתי פעולה נועזת יותר". הגרמנים שביקשו במאוחר להיכנע, רוססו באש אכזרית של הצנחנים, אשר איבדו את עשתונותיהם מזעם על האבדות האיומות שספגו. רק מחצית מבין עשרים ושש סירות הברזנט שהובילו את הגל הראשון היו כשירות לחזור ולהביא את הגל השני.
עד לשעה חמש אחר הצהריים היה כבר גשר הרכבת על הוואל בידיים אמריקאיות" (עמוד 94).
ואולם, נראה כי בחירתו של המחבר להביא לעיתים קרובות עדויות חדשות שטרם פורסמו, בכדי לחדש ולהאיר זוויות חדשות, נעשית על חשבון הסיפור העיקרי. כך למשל, בתיאור ה"קרב על הבליטה" וההגנה על בסטון נעדר כמעט לגמרי סיפור עמידתם של לוחמי הדיוויזיה המוטסת ה-101 (שכותרה ונדרשה להחזיק מעמד בתנאים קשים של נחיתות בציוד, ובכוח אדם בחורף מקפיא) ותיאור התעשתות כוחות בעלות הברית הוא לקוני וחסר פירוט. דוגמה בולטת אחרת היתה בתיאור הבא: "על פטון הוטל לשקם את הגזרה הדרומית של ההבקעה הגרמנית. הוא נענה לאתגר, ובעבודת פיקוד ומטה מעולה, שזיכתה אותו בהערצת ההיסטוריה, סובב שלוש דיוויזיות של הארמיה השלישית בזווית של תשעים מעלות בתוך שבעים ושתיים שעות, ויצא עמן להתקפה מצפון לבסטון ומעבר לה" (עמוד 309). גם כאשר הוא בוחר להאיר קרבות פחות ידועים כמו הקרב על צרף שבגרמניה התיאור נותר יבשושי משהו: "ווקר, מפקד גיס 20, יזם מבצע מבריק בליל 23 בפברואר. עוד לפני שהחלה המתקפה של דיוויזיה 94 הוא שלח את גדוד הריינג'רס החמישי להציב חסימות סביב צרף, כדי למנוע מתגבורות גרמניות להגיע למקום. הריינג'רים ביצעו את המלאכה כרגיל – בתעוזה וביעילות. כאשר נבלמה התקדמותה של דיוויזיה 94 על-ידי מארב גרמני אופייני – טנק אחד, תותח 88 מ"מ אחד וכמה רגלים חמושים בנשק נ"ט (פאוסטים) – סבו הריינג'רס לאחור, תקפו את הגרמנים בעורפם והניסו אותם משם" (עמוד 465). חבל שכך.
תרגום הספר נעשה בידיה המוכשרות של כרמית גיא והוא במקרה הטוב חסר. כך למשל, מתערבבים מושגים כמו גדוד וחטיבה לכדי בליל בלתי מובן והקורא נותר תוהה על סדרי הכוחות בשדה הקרב. מנגד, הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב הן מנקודת המבט של הפיקוד הבכיר והן מזו של המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!
