רקע
את הספר הזה קיבלתי לסקירה. לרוב אינני נוטה להשתתף במבצעים שונים של סקירות, וזה משתי סיבות עיקריות: 1-קצב הקריאה שלי איטי מדי, ואני מעדיף להשקיע את הזמן בקריאה של דברים שאני בוחר בהם ביוזמתי. וכבר יש לי כאלה לא מעט על המדף שמחכים, אז למה להכניס אחד חריג שכזה, ועוד במסגרת של זמן קצוב (כי הרי מי ששולח לי כזה מצפה שלא אזניח אותו על המדף שנים); 2- כשאני מקבל ספר לסקירה, אני לא יכול להתכחש לאינטרס של השולח שהספר ימצא חן בעיני. ומה אם לא? איך אכתוב ביקורת פושרת, שלא לומר קטלנית עליו?
ובכ"ז, לפעמים אני חורג ממנהגי, ומקבל ספר לסקירה. זה קורה כשיש לי כוונה אמיתית לסייע לשולח לקדם את הספר. ואני יודע שאם דעתי עליו תהיה שלילית, אמצא את הדרך להתחמק מהסקירה בכלל. ומכיוון שאת הספר הזה קיבלתי כאמור ממישהי שאני חפץ ביקרה, והיא חפצה ביקרו של הספר, אני מזהיר מראש שדעתי מוטית לגביו, וגם תוך קריאה חיפשתי את הצדדים היותר טובים שלו. אבל זה היה קל למדי, ועל כך – בהמשך.

עוד על הספר וחוויית הקריאה מעבר למה שבכריכה האחורית):
את הנביא הושע גילינו החברה בכיתה ו', כשבעלעול מקרי בתנ"ך נתקלנו בספר הזה, שיש בי המון מילים מהשורש זנ"ה, על שלל הטיותיו שאינן משתמעות לשני פנים. אז מעבר לפיקנטריה ההיא, לא טרחתי כמובן לקרוא בספר ההוא. בכלל, עולמם של הנביאים די לא חביב עלי. הם תמיד נראו לי טיפוסים הזויים לגמרי, שאילו חיו היום היו שולחים אותם (מרצונם או באופן כפוי) לכמה ימים של בילוי במוסד פסיכיאטרי. לפחות להסתכלות, אם לא יותר מזה.
אבל באופן כללי, חביבים עלי סיפורים שמקורם בימי התנ"ך, שהופכים את הסיפור המקראי לאנושי ועסיסי יותר. כך אהבתי את טרילוגיית "צימאון" של שולמית הראבן, את "שמשון" של ז'בוטינסקי, את "תנך עכשיו" של מאיר שלו, ואולי עוד שאני לא זוכר כרגע. והספר הזה מספק בדיוק את הסחורה הזו – הוא מנכיח את מציאות החיים של הימים ההם, עם תככי החצר, העשירים העושקים את העניים, פולחן הדת הזרה והנהנתנית, וחיי המציאות היומיומיים של אותם ימים רחוקים של מלכות ישראל ומלכות יהודה (אחרי הפיצול ההיסטורי).
הספר משלב פסוקים מהמקור התנכי כחלק מהטקסט. יש לזה ערך ספרותי, שמחבר את הדמות של הושע מהתנ"ך לזו שבספר, אבל אישית זה היה מעט מעיק. גם היקפו המוגבל של הספר, סה"כ 162 עמ' ברוטו, לא מספיק לטעמי לאפשר צלילה עמוקה לעולם הרחוק ההוא על כל גווניו.
ולא יכולתי שלא לחשוב על איזו הקבלה לימים אלה: שהשלטון לא יציב ומתחלף תדיר, שרדיפת הבצע אוכלת בכל פה במוסדות והרשויות (בחסות החוק כביכול); שאנשי השררה לא רואים בכלל את העניים שמתקשים להתקיים; שמעבר לגבול הולכים ומתעצמים כוחות חורשי רע. ושכל הרע הזה מסתיים בסוף בחורבן הבית, שאליו אף אחד מאיתנו כאן לא רוצה להגיע, אבל מבחינתי הקיום הציוני הוא לא מובן מאליו, רק שיש הרגשה שהאווירה היא של אכול ושתה כי מי יודע מה יהיה מחר.

ולסיכום
לא הייתי אומר שזו יצירת מופת ספרותית, אבל ספר בהחלט מהנה. במיוחד לחובבי הז'אנר התנ"כי הזה.

הכריכה האחורית מתארת היטב את התוכן, אבל לא מספיק הבהירה לי את המכלול שבספר. כי הספר הוא כל הכמיהה לאהבה, לרוך. על הרצון וזכות היסוד להיות נאהב, וכמה שבהיעדר אהבה משתבשים סדרי העדיפויות. כי גיבורת הספר לא זוכה לאהבה. היא נישאת מתוך תקווה, וכואבת את ההתפכחות שאחריה. גם מילדה יחידה היא לא זוכה להרבה חום ילדותי מעבר לשנים הראשונות.
היא בוחרת בהוראת הספרות כמקצוע פשרה, לא מתוך ייעוד או חדווה, וגם שם זוכה לקור אנושי צפוי ולעג מתמשך של תלמידיה.
אז כשניצוץ קטן נדמה כמסוגל להאיר את חייה, היא מאבדת את הבלמים של עצמה, בכמיהתה..

חוויית הקריאה
הספר מכמיר לב. כ"כ כאבתי איתה, כמהתי איתה לאהבה, נעלבתי בשבילה, נפגעתי ונחרדתי איתה. היא בהחלט נגעה לליבי. כמה ממנה יש בכולנו? לא יודע, ולא ברור לי אם זה חשוב. אפילו בי יש ממנה, וזה מה שהיה חשוב לי.

ולסיכום
ספר מפתיע לטובה – קולח, חזק, רגיש ומכמיר לב. מבחינתי – בהחלט מומלץ!

רקע
ההיכרות שלי עם שלו מתחילה כשעוד היה חבר הפאנל של התוכנית "9 בריבוע" האגדית. הייתי מתענג על תשובותיו המקסימות, והצטערתי שהושיבו אותו בפינה כזו שלא זכינו מספיק לשמוע את הפנינים שלו.

כשהוציא את ספרו הראשון – רומן רוסי – הזדרזתי לקרוא, התענגתי והייתי מוקסם מהסגנון המרענן הזה שלו, המלא בהומור המוכר כבר היום. אחריו, הזדרזתי לרכוש את עשו, וממנו התענגתי אף יותר. ואחריו גם מ"כימים אחדים" המרגש והמוצלח. ובין לבין, נהניתי לא פעם מספרי הילדים שהוציא. כמה חבל היה לי כשהתאכזבתי מ"בביתו במדבר". הסגנון היה מקסים, השפה עשירה ומענגת אבל לא היה שם סיפור לטעמי. לכן דילגתי בעצב על פונטנלה, כי הבנתי שגם הוא לא המריא.

היה כיף לחזור ולהנות מ"יונה ונער" שלו, שבו חזר בגדול. וגם שיתפתי בחוויות ובהנאה כאן.
לספר הזה הגעתי לאחר קריאת מגוון דעות, שנעו בין "עונג של ספר" למשהו בכיוון של "סתם ספר ללא סיפור".

עוד על העלילה (בנוסף לתקציר הרשמי)
הספר הזה אוטוביוגרפי בעיקרו, אבל לא מתמקד רק בשלו עצמו, אלא במשפחתו העניפה, וכמובן בסבתא טוניה האגדית וחולת הניקיון. ואת עלילות המשפחה הוא מלביש על שלד סיפורי הנוגע לשואב האבק האמור, שמוביל את בסיפור המשפחתי התוסס ומלא החן לאורך עשרות שנים.

וחוויית הקריאה שלי
כל הדברים שאני אוהב בכתיבה של שלו יש בספר – הומור, דמיון, רגשות מפעמים, חן והרבה הררבה אהבה – אהבה למשפחה, לארץ ולנופיה ואהבה לסיפור טוב.
בספר יש בשפע גם מניחוחות הארץ הטובה שכבר שנים התרחקנו ממנה, מערכי ההתישבות העובדת שלמרות שלא היו מושלמים (כמובן) כולנו גדלנו עליהם כמיתוס ואתוס. ניחוחות של חקלאות שורשית, מזון בסיסי ומזין, חריצות (כפוייה או נלהבת) וכן הלאה.

חוץ מלשלוח אותי לזכרונות הילדות שלי (שמקצתם כבר קראתם כאן), הוא היה הספר האידיאלי לחזור שוב להנאה הבסיסית מקריאה מענגת, כשהחיוך לא ירד לי מהפנים לאורך כל שעות הקריאה, שלא פעם התחלף בצחוק רועם ופרוע שאיים לחנוק אותי (בכיף).

לסיכום
הספר הזה אינו בדיוני בעלילתו כספריו הקודמים של שלו. אבל כל המעלות המוכרות של כתיבתו המענגת נמצאות בספר, אולי אפילו יותר. כי פה ברור עד כמה הוא אוהב את הדמויות המאכלסות את הספר הקטנטן הזה, שנגמע מהר כ"כ ומשאיר הרבה טעם של עוד. ואם מצאתם בהמלצה הזו הרבה שימוש בשורש ע.נ.ג. זה גמרי מכוון ולגמרי במודע. כי זה עונג של ספר.

רקע

זו לא קטילה, גם לא המלצה. אפילו לא סקירה חווייתית של הקריאה. כי לא סיימתי וכי דעתי לא מגובשת. אבל בכ"ז, יש כמה תובנות לגביו וכמה תירוצים לעצמי בנוגע לקריאה, ששווה לי לרכז יחד ולשתף בהם.

התנהלתי עם הספר המון זמן. חלק בגלל שהראש שלי לא היה בענייני ספרים (והספר לא היה מהסוג שהתאים עבורי להחיות בי את להט הקריאה מחדש). חלק בגלל הספר עצמו.


וחוויית הקריאה שלי

היו שהתלהבו מאוד מהספר. אחרים הסתייגו. לחלק היתה ביקורת שהוא אינו אחיד ברמתו, וזה מה שאני הרגשתי. הספר מתנהל בשני מוקדים – בטיול של פויר לאוקראינה להתחקות אחר שורשי משפחתו, ובזמן עבר, ב-1791 והלאה, שם באירוע חריג החלה ההיסטוריה שאחריה הוא מנסה להתחקות.

אהבתי: חלקים מהתיאורים של העבר, חיי הקהילה היהודית (מוטרפת, מסוכסכת, שבוייה בשטויות דתיות); אהבתי גם את תיאוריו של אלכס, שיודע אנגלית של ספרי לימוד, ולכן מתבטא באופן משעשע ו"ליד" הטקסט שאותו הוא מנסה להעביר. וזה מאוד משעשע; גם אהבתי את דמותה של ברוד הילדה המדהימה שהינה הסבתא של הסבתא של הסבתא... של פויר.

לא אהבתי: קטעים הזויים מדי ורחוקים מסבירות, בנוגע לאירועים מן העבר הרחוק ההוא; גם בזמן הווה, לא אהבתי את אי הסבירויות שבתוך משפחתו של אלכס.

אכן, התחושה היא של חוסר אחידות ברמה. קטעים זורמים בקצב עם קטעים אחרים של תקיעה ואי הבנה לגבי מה כוונתו של פויר, ובשביל מה הכניס קטע כזה או אחר. הבילבול בעלילה עצבן אותי, וזה בערך מה שהביא אותי להחליט לזנוח בעמוד 110.



לסיכום

די ברור שהספר נכתב ע"י סופר לא בשל. כולו בן-27. היה לי ברור שיש פה פוטנציאל טוב יותר. אילו פויר היה מתפנה לכתוב אותו כעשור אח"כ, אני מניח שחלק גדול מהמניירות הספרותיות היו מפנות את מקומן לטקסט רציף וקוהרנטי יותר, ומאפשרות לי להנות הרבה הרבה יותר. הבנתי שבהמשך הספר אמור להשתפר (לא ברור מתי) אבל לא הגעתי כנראה לנקודה הזו.

עוד על הספר:
הספר משתייך לסוגת ספרי הניהול, אלו שבאים ללמד אותנו משהו חדש הנוגע לעולם העסקים. ובמובן הזה, הספר אינו שונה מספרים אחרים שקראתי. גם הוא מנסה לנתח מה מביא חברות מסויימות להצליח יותר מאחרות, איך מניעים בהם את העובדים, מה ההדגשים שניתנו באותן חברות שהובילו להצלחה מסחררת יותר מחברות אחרות שהתחרו בהן, ומה ניתן ללמוד מכך ע הדרך הנכונה יותר להתנהלות בעולם הזה – עסקו ובכלל. והספר הזה לא שונה, במהותו, ממה שתיארתי כאן כמאפיין ספרים אחרים בסוגה. ובכ"ז, יש בו משהו אחר. משהו רענן, שונה, אנליטי וגם רחב מבט.
הספר בונה מודל מחשבתי שמאפיין את אסטרטגיית האוקיינוס הכחול – אסטרטגיה שמביאה חברות לביצועים מרקיעי שחקים, תוך חציית תחומים, עירוב נושאים והמצאת תחומי שירות ומוצרים שלא היו לפניהם. ולא, זה לא בהכרח פריצות דרך טכנולוגיות. לרוב זה לא.
בספר הובא הסבר מעמיק המתאר את ההבדלים בין חברות שונות, ואיך ניתן להגיע לפריצות דרל כאלה. ומוביל את הקורא בכל השלבים – ניתוח אסטרטגי נכון של השוק הנוכחי, דגשים וקווים מנחים לבניית אסטרטגיה חלופית, תכנון היישום ונקודות מפתח להצלחה. והכל תוך מתן קטעים תיאורטיים ומתן מיידי של דוגמאות להמחשה – מעולם הרכב, הבנקאות, הבידור, השירותים, מוצרי הצריכה וכיו"ב. סיפורים על חברות שהצליחו ועל כאלה שפחות.

על חוויית הקריאה:
באופן כללי, אני אוהב ספרי ניהול. אני חש שאני יוצא נשכר בהבנת העולם סביבי אחרי קריאתם. לכן קראתי לא מעט כאלה עד היום (כולל כמה שנזכרים בספר הזה). ובמובן הזה, הספר מספק את הסחורה. הוא מעורר מחשבה, סקרנות, מגרה את הרצון להתבונן ולנתח את עולם העסקים סביבי, בונה מודלים מחשבתיים מרתקים – בדיוק מהסוג שאני אוהב.
וכל זה מפצה על כתיבה לא ברורה תמיד, ניסוח בעייתי לעיתים וטעויות שייתכן שמקורן בעריכה ו/או בתרגום. הוא בהחלט פחות טוב במובן הספרותי. אבל זה הרי לא העיקר בסוגה הזו, ומגרעות אלו בהחלט זניחות, ולא מעיבות על הקריאה כולה.

לסיום:
ספר מעניין וטוב לכל מי שעולם העסקים קרוב אליו – בתחום העיסוק או סתם בתור סקרנות.

אני משתדל להתמקד במה שהיה טוב בספר. והיה בו מספיק מזה כדי שיגרום לי להמשיך עד סופו בהנאה ניכרת. היה בו על המתח הבין גזעי בארה"ב של תחילת השיוויון (המדומה), על אלימות במשפחה, על חמלה, על אבא אטום ואלים ובת המבגרת שנגעה לליבי. כן, היו בו היבטים פחות נעימים של דת דביקה, של נצרות מיופיפת, ועוד דברים שאחרים כבר ביקרו, אבל אני משתדל להתעלם מהם כמה שניתן. ואם הצליח לי להתעלם ממה שרצוי להתעלם – דייני.

אז לסיכום:
אני נהניתי ממנו. לא בטוח שהוא מתאים לכל אחד בכל זמן, ורוב הביקורות עליו מוצדקות. אבל לי לא איכפת, כי העיקר מבחינתי שהוא הצליח לגעת בי.

הקדמה
על הספר שמעתי כבר לפני כ-5 שנים. הוא תואם להפליא, כך הבנתי, לגישתי הביקורתית בנוגע לגלובליזציה, לקפיטליזם, ולקניינות היתר של העולם השבע. לכן כשהגיע במפתיע לאישתי, בהשאלה מחברתה המקומית המקסימה, היה לי ברור שגם אלי הוא יגיע לפני שישוב לביתו שלו. והוא אכן הגיע, אפילו מוקדם מהצפוי.
אם כך, בטח יפתיע שלא סיימתי את הקריאה. למעשה נטשתי מוקדם יחסית, אחרי כ-100 עמ' מתוך ה-500 שלו. לרוב אני נמנע מלכתוב סקירה על ספרים שלא סיימתי, כי בכך אני עלול לחטוא לתמונה הכללית. אבל מכיוון שהנושא קרוב לליבי, וממילא אני מתמקג יותר בחווית הקיראה ופחות בביקורת על הספר עצמו (למרות שברור שזה ישנו), אחרוג מהמנהג הזה הפעם.

על הספר:
אפשר לקרוא פה, בתקציר הכריכה האחורית, אז לא אחזור.


על חוויית הקריאה:
הספר מבחינתי מתאים בול לגישתי בנושאים שהבו. לא יכולתי שלא להסכים. במובן הזה, הספר משכנע את המשוכנע. אבל כאן טמון המוקש הראשון – הוא נורא מתאמץ לשכנע. פשוט מטיף. אני מבין ומזדהה עם הלהט, ואולי זה נכון היה לזמן היציאה של הספר לשוק, לפני עשור, אבל אני לא אוהב שמטיפים לי, אפילו אם אני מסכים.
הספר, כמו שאמרתי, מאד מתאמץ לשכנע. לכם הוא משובץ בהמוני דוגמאות להמחשת הרעיון – על נייקי, טומי הילפיגר, ראלף לורן, IBM, דיזל, מייקל ג'ורדן... ומרוב דוגמאות, חשתי שאני קורא ספר שהוא תיזה בסוציולוגיה ולא ספר קריאה. כאילו מאוד חשוב לסופרת לא לפספס אף דוגמה רלוונטית, גם במחיר של גודש וחזרתיות מוגזמת.
ועוד בעניין הדוגמאות: הספר יצא בשנת אלפיים. ומכיוון שעולם דינאמי, אז ברור שחלו שינויים מסויימים, ושלל הדוגמות אמנם רלוונטי, אבל קצת פחות. גם האווירה הכלכלית השתנתה קצת מאז, ויש רוחות חדשות שמנשבות – התנועה נגד גלובליזציה, התנועה הירוקה וכד'. בספר שעיקרו עדכני ביותר, התחושה היתה של חוסר עדכון. מובן, אבל פוגם.

ולסיכום:
לפני עשור, כשיצא הספר, היא היה פורץ דרך. לכן אולי היה חשוב להביאו לקוראים בגרסה רחבה ופרטנית כזו. היום, דווקא ההצלחה של קליין ודומים לה בלהחדיר את המסרים מעמעמת אם החשיבות בקריאה, עשור אחרי. ומכיוון שהרעיון המרכזי הובן כבר בהתחלה, וממילא לא הרגשתי תרומה משמעותית להבנת העולם שלי, וגם ההנאה מהכתיבה לא היתה עילאית (זו לא פרוזה) הרגשתי שאני יכול לוותר על 400 העמודים הנוספים.
זה בדיוק מהספרים שכדאי לא לחכות איתם, ולקרוא כשהם עוד טריים. חבל, הייתי מפיק מממנו הרבה יותר לפני עשור, אבל היום הוא מיותר. לפחות עבורי. אבל בכ"ז הייתי ממליץ עליו לבני נוער וצעירים, אם כי לא בטוח שהפגמים שאני מצאתי לא יצרמו להם אף יותר, או שסבלנותם לקריאת כ ה-500 מאותגרת יותר.

על חוויית הקריאה:
הספר הוא ספר על נשים. שתי נשים בעיקר, אבל סביבן היו עוד לא מעט נשים. ובכך מנסה חוסייני לפצות על הרבה אפליה, התאכזרות והתעללות בנשים במולדתו הישנה – אפגניסטאן.
לא קלים חייהן של נשים בארץ הקשה הזו, והן הפכו קשים הרבה יותר עם עליית הטאליבן, המוסלמי הקיצוני לשלטון. פשוט התאכזרו אליהן, התעלמו מהן והתייחסו אליהן כחפצים שכל ייעודן להוליד זכרים. מעבר לזה ממש כלום. וחוסייני לא חוסך מאיתנו ומגיבורות ספרו את כל הסבל והתלאות האפשריים. כל פעם שנדמה שהמציאות מתייצבת, מישהי חוטפת סטירה מצלצלת בדמות אובדן, השפלה או בגידה.
במובן הזה מאוד לא קל לקרוא את הספר הקולח הזה. כמה חבל שהבדיון שבסיפור נשען חזק על המציאות האפגנית העגומה מאד של החיים לאורך הרבה שנים של דיכוי מסוגים שונים.
ועוד:
משום מה יש נטייה מיידית להשוות בין הספר הזה, לספרו הראשון של חוסייני – רודף העפיפונים. יש אמנם דמיון ביניהם, אבל העלילות שונות.
לדעתי, בספר הראשון חוסייני, הסופר המתחיל, מאד משתדל שייצא לו רב מכר. אז הספר כולו טוב, אבל סופו מעצבן למדי, כשחוסייני מתפתה לסגור את כל הקצוות הפתוחים באופן מלאכותי, כזה שגורם לאובדן האמינות.
במובן הזה, הספר הזה בוגר יותר, פחות נכנע לגימיק המתבקש, פחות מובן מאליו. הוא גם מורכב יותר רגשית ומתבונן במציאות העגומה באפגניסטאן בעיניים פחות מצועפות מגעגוע וחמלה. הוא כואב, אבל לא מתבייש ולא מסתיר את זה. לכן הספר הזה קשה הרבה יותר.
וקטנה לסיום:
סוכן המכירות של הונדה, שהיה זה שמכר לנו את הרכב, שמו Zamer, והוא במקור מאפגניסטאן. אחרי הקריאה החלפתי איתו כמה מילים על הספרים, ועל ארץ מולדתו אותה עזב לפני כ-20 שנה. הוא סופר שהוא נוסע לבקר שם מפעם לפעם למרות שעדיין מסוכן בקאבול. מפתיע, כי חשבתי שכבר רגוע שם. הוא גם שלף את הסלולארי שלו והראה לנו כמה תמונות מבית המשפחה שנותר שם, עדיין בבעלות המשפחה. היה די מפתיע לראות ברקע את ההרים המושלגים וגוון כללי ירוק של צימחיה. איכשהו הצבע העולה בדמיוני מהארץ הזו הוא חום – חום מההרים הגבוהים במפה, חום מהיובש של בצורות מתמשכות ואופי מדברי, חום מהיעדרה של צמחיה, שנכרתה לחימון בחורפים הקשים. היה נחמד לראות ירוק בתמונות.

ולסיכום: מומלץ בהחלט

הקדמה
קודם כל, וחשוב במיוחד שוב פעם – גילוי נאות: כמו בהמלצה הקודמת על ספרה הראשון של יונה, תחנות בזמן, אין לי כוונה גם פה לכתוב פה סקירה אובייקטיבית, אני לא אובייקטיבי בכלל, ויש לי עניין אמיתי לסייע ליונה ולקדם את הספר הזה במידת האפשר.
ושוב אחזור על דברי מאז, שאת יונה, היא dyona, הכרתי כאן בבלוגיה בתפוז. מצאתי את הבלוג שלה, היא את שלי ונוצרו קשרים וירטואליים חיוביים. תוך כדי היכרות, ותגובות על סיפוריה מהם נהניתי, הבנתי שהוציאה לאור שני ספרים – קובץ הסיפורים הנוכחי, ורומן נוסף. עם התבססות ההיכרות, "שוחחנו" על הקשיים שחווה מי שמנסה להוציא לאור ספר, ועל כך שזה ממש לא פשוט.
באיזה שלב הציעה יונה לשלוח לי את הספרים לקריאה, ואם ימצאו חן בעיני אז שאכתוב עליהם ואנסה לסייע לה בספריה המקומית כאן ובכל דרך שתימצא.
בקיצור, הספרים הגיעו, קראתי ונהניתי מהראשון והיה לי עונג מיוחד לפרגן ולהמליץ עליו. לספר השני, הרומן, לקח לי טיפה יותר זמן. הייתי צריך למצוא עבורו את מצב הרוח הנכון והמתאים ולא לאלץ את עצמי לקרוא. וכך עשיתי.

רשמי קריאה (וזהירות כי יש ספויילרים שלא יכולתי להימנע מהם):
הספר כתוב טוב, בעברית יפה האופיינית ליונה, וכולל כמה טוויסטים מעניינים ומפתיעים בעלילי. אבל לי אישית היה קשה להתחבר אליו. ומכיוון שיש לי את כל הכוונה לפרגן, היה לי חשוב להבין מה הקשה עלי את ההתחברות לעלילה הכ"כ ישראלית שבספר. ועל כן השקעתי לא מעט זמן ומחשבה לפני כתיבת הדברים פה, כחודש מסיום הקריאה.
ובכן, קודם כל הספר (וקשייו שלי איתו) הביא אותי להרהר יותר על אבי, שגם הוא כמו כמה מגיבורי הספר, וגם יונה עצמה (כפי שהבנתי) הינו בן יחיד להוריו. והקושי שלי להתחבר לאותו דחף חזק למציאת שארי משפחה נוספים, שהיה לי מוזר בתיאור בספר, הביא אותי להיזכר באבי. גם לאבי היה חסר אח, ואפילו היה מהרהר בסוג של סקרנות איך היה יכול להיות לו אימו לא היתה מפילה את אחיו הבכור (והעובדה שאני בכלל מודע לאותו הריון נפל, מצביעה על הדחף הזה שהיה לו). אז במובן הזה אני מודה ליונה ולקריאה העיקשת שלי, שקירבה אותי במחשבה להבין ולהזדהות עם אבי וכמיהתו לאח, מתוך החוסר בכזה.
עניין נוסף נגע לסגנון הכתיבה. ליונה שפה עברית צחה ותרבותית. נועם הליכותיה וטוב ליבה מתבטאים בבחירת המילים ואיפיון הדמויות, שגם הן הינן טובות בעיקרן, תמימות משהו, תרבותיות ומנומסות. ואני, שבחיי ראיתי גם משפחות לא אידיאליות (אם אתנסח בעדינות) היה לי לא נוח עם הנועם הכללי השורה על רוב הדמויות ועל האירועים המרכזיים בעלילה. וגם האירועים הפחות תמימים, כשמתוארים בצחות לשון תרבותית, הם מאבדים משהו מהעוקץ והארסיות הישראלית המוכרת. אבל בהמשך זה הביא אותי לחייך דווקא בסוג של חיבה כלפי יונה ודמויותיה טובות הלב.

ולסיכום:
לא היה לי קל איתו, אבל לא מצטער לרגע.