שימו לב היטב לעטיפת הספר. מלבד שם המחברת ושם הספר, יש עליו תזכורת בולטת "מאת מחברת רב המכר מים לפילים". אמנם שם המחברת כתוב כראוי באותיות קטנות יותר משם הספר עצמו, וזה סימן שהיא עוד לא מוכרת דיה. עדין, ההוצאה אינה מסתמכת על קווי העלילה של הספר, ועל סקרנות הקוראים, וגם לא על זיכרון הקורא שיזהה את שם המחברת (שהוא כאמור, אינו מפורסם מספיק).
ובנוסף - תמונת השער. מאימג'-בנק. אולי זו כריכה זמנית עד שתהיה גירסה אחרת, עם תמונה מהסרט. אבל אולי לא. אולי זו הוצאה שמסתמכת על הפרסום של הספר הקודם, ולא טורחת בעיצוב מקורי של עטיפה, אלא מסתמכת על תמונה מתוך מאגר שמכיל תמונות סתמיות. בדרך כלל יש כלל אצבע פשוט שאומר שספר שעל עטיפתו יש תמונה מאימג' בנק הוא לא ספר טוב. עם זאת, יש יוצאים מן הכלל.

"כשלבסוף נתנה לו את הספר, ג'ון עילעל בו בתחושה גוברת של אי נוחות. הוא קיווה בכל נפשו ומאודו שהוא טועה - אחרי הכל, ההנאות המביכות שלו כללו את דן בראון ומייקל קרייטון - ועם זאת לא הצליח להתנער מהתחושה שחסר ברומן אותו מרכיב חיוני. הכתיבה שלה יפהפייה ומלוטשת והוא נסחף איתה הלאה, אך הוא הגיע לסופו ושום דבר לא התפוצץ. לא היתה תאונת דרכים, לא רצח, לא אחווה סודית או מגפה עולמית. זה היה רומן פסיכולוגי פיוטי, וג'ון אמנם הבין שישנם מי שנהנים מספרים כאלה, אך הוא לא היה אחד מהם, עובדה מצערת בהתחשב בכך שאשתו זה עתה כתבה אחד וביקשה את חוות דעתו"

ובכן, נראה ששרה גרואן קראה את המדריכים הנכונים והשתתפה בסדנאות הכתיבה המתבקשות. פיצוץ יש, בהחלט. ודי בהתחלה. בעקבות הפיצוץ נפצעת גיבורת הספר קשות, לא לפני שהגיבור, הנשוי היטב למישהי אחרת, מתאהב בה. חוץ מזה בעקבות הפיצוץ נפרצת מעבדת השפה שבה שוכנו קופי בונובו מתקשרים, והם נחטפו בידי גורם עוין. דרמטי? מבהיל? מותח? מייצר עלילה טובה? ובכן, תלוי בנקודת ההשקפה. בעיני ההתרחשויות היו יותר מבולבלות מכל דבר אחר.

"ג'ון לא ידע עד כמה ממטלות הבית נהגה אמנדה לעשות עד שחדלה. תחתונים וגרביים נקיים כבר לא הופיעו במגרה שלו. ערמת החולצות נותרה בפינת הארון עד שאסף אותן ולקח למכבסה. קורי עכביש שמנוניים לילבו על פני צידם התחתון של הרהיטים ושלחו אצבעות שקופות ללכוד את הפאנלים. השולחן במסדרון כמעט נעלם תחת ערמות הולכות וגדלות של חשבונות, קטלוגים, וחוברות מבצעים של כרטיסי אשראי."

והנה עוד קטע. מה יותר פשוט מזה. הגיבור לכוד בנישואים כושלים,לגיבורה יש ארוס הפכפך ובוגדני, מה יותר פשוט ומוכר מלבנות ביניהם קשר אהבה, ובכך להשאיר את הקורא לפחות במתח רומנטי, גם אם לא במתח עלילתי. אז ככה זה מתחיל. בסופו של דבר שרה גרואן התעשתה, ולא נפלה לקלישאה. מצד שני, אין שום דבר מעניין במקום זה.

ובקיצור: כתיבה טובה ורהוטה פלוס הרבה סצנות מצחיקות פלוס גיבורים תלושים ושטוחים פלוס עלילה מבולבלת המנסה לשרת אג'נדה לא ברורה שווה שלושה כוכבים.

לסופר שהצליח בספרו הראשון יש בעייה שנקראת בעיית הספר השני. הוא צריך להתמודד עם הר הצפיות של קוראיו. שרה גרואן הצליחה בספרה הראשון " מים לפילים" ולכן ציפיתי שגם ספרה החדש "בית הקופים" יהיה טוב.
אך שוד ושבר, במקום ספר קבלתי אופרת סבון ירודה.
המלצה שלי על תטרחו לקרוא את השורות הבאות, למה לכם להסתבך , פשוט אל תתאמצו, עברו לספר הבא.
אם אל מתעקשים לדעת על מה הספר מדבר, הנה תקציר:
הספר נפתח בקשקושי תחביר ודקדוק של שפת קופים. עיתונאי נשלח לסקר פרויקט בו קופים לומדים להתשמש בשפת סימנים. התערבות אלימה של כת "שומרי כדור הארץ" מחריבה את המעבדה פוצעת אנושות את המדענית המובילה של הפרויקט ומבריחה את הקופים ( שבסופו של דבר נמכרים ).
המדענית מתאוששת ומנסה למצוא קופיה ללא הצלחה. עד כאן נשמע סביר. מכאן נכנסים לסחרור מטרוף.
מתברר שאת הקופים קנה מליונר שעשה את הונו מפונוגרפיה והוא מחליט לעשות תוכנית ריאליטי שבה הקופים הם הכוכבים הגדולים. העיתונאי מתחילת הקטע מנושל מהסיקור ונאלץ לעבוד עבור צהובון ,אשתו היתה סופרת שאת ספרה החדש אף אחד לא רוצה לפרסם ולכן הפכה לכותבת סדרות בהוליווד ונאלצת לעשות ניתוחים פלסטיים כל שני וחמישי כדי לספק את הבוסים שלה (בסוף הספר היא כבר כותבת עלונים על נקיון בתי שימוש). מחשש שזה לא מספיק סבוני, הסופרת מוסיפה בן אבוד של העיתונאי, כמה חשפניות וכמובן קונספירציה על ארוסה של המדענית.
לחובבי "בית הקופים" כדי להשאר עם טעם טוב, נא לא לקרוא.

סיפורם של קופי הבונובו ויחסיהם עם מנהלת המעבדה בה שהו כאשר התחולל שם פיצוץ עז והם נחטפים בעצם על מנת ליצור את מה שנקרא גם שם הספר: "בית הקופים". ספר קליל, זורם. מספר סיפור מעניין אם כי לטעמי לא ברמה מספיק איכותית כמו "מים לפילים" (ספרה הראשון).
מים לפילים היה כתוב גם מאוד יפה עם דמויות יותר עמוקות. גם שנים אחרי שקראתי את "מים לפילים" הוא זכור לי כאחד הספרים היפים שקראתי ואני ממליצה עליו לכולם.
יש לי הרגשה שאת ספרה השני אני אאבד די מהר בזיכרון שלי בבליל כל הספרים הבינוניים שאני קוראת.
כאן הדמויות היו לטעמי די שיטחיות ולמעט הובלת העלילה לא תרמו במיוחד להנאה מהספר.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי בספר זה עודף האינפורמציה המיותרת שהסופרת החליטה לתת בכל מיני מצבים סתומים בהם נמצא הגיבור:
למשל מה שהוא מזמין לאכול במסעדה, איך הוא מתלבש, איך הוא מתארגן בבוקר וכו'..
לפעמים זה נמשך על פני 2 עמודים שלמים והנטיה הטבעית של הקורא היא להניח כי יש לכך חשיבות בהמשך מבחינת העלילה - אולי רמז או משהו שאח"כ נחזור אליו ונעשה את הקישור... אבל לא! עם סיום הספר הבנתי שרוב הקטעים בהם היא מרחה ככה תיאורים היו סתם כדי לנפח עמודים לספר. חבל.

קראתי את הביקורות באתר סימניה על הספר "בית הקופים".
אני לא מסכימה לביקורות השליליות המוחלטות על הספר. בעיני העלילה משנית למה שהסופרת שרה גרואן רצתה לומר.
היא מצביעה על החברה האמריקאית והחברה האנושית בכלל באמצעות לגלוג ואירוניה.
העלילה הפשטנית היא לדעתי משנית. המעניין בספר הוא היחס לבעלי חיים בכלל, לקופי האדם ולקופי הבונובו, בספר זה, בפרט. האכזריות שבה מתייחסות מעבדות המחקר לבעלי חיים. התאווה של צופי הטלוויזיה בכל העולם לתוכניות ריאליטי, שלא מצלמות מה שקורה באמת אלא תוכניות מבוימות שהמשתתפים בהן לא מהססים לעשות מעצמם צחוק, רק כדי להתפרסם. על עיתונאים שמוכנים לדרוך על עיתונאים עמיתים כדי לקבל סיפור טוב.
הסופרת, כפי המסופר בסיום הספר ביקרה במעבדה של קופי בונובו , ראתה והתרגשה. העובדה שאפשר לתקשר עם קופי אדם בשפת הסימנים נגעה לליבה וזה מורגש בספר.

כגודל הצפיה כך גודל האכזבה. המשכתי לקרא בגלל חשיבות הנושא וההתנגדות לנסויים בע״ח . לא נעים להגיב ככה לספר.

- לא יודעת מה להגיד...(מרים ו.)