כשמגיע הקיץ, דבר ראשון שאני עושה, לפני שמתחיל החופש הגדול הוא לבדוק יעדים נבחרים לאירופה הקרירה.
זה משונה במקצת משום שכל סובבי מתחילים בערך ממרץ להרשם לחדר כושר ולנסות להוריד את כל העודפים המיותרים,
לשלם ממיטב כספם עבור פגישות לסלון שיזוף כדי שגופיית הסבא הלבנה תבלוט על עור בצבע מוקה.
הם נוסעים לים.
אין ים במקום שבו אני גרה ואם חשקה נפשי לראותו, עלי לנסוע מרחק 4.5 שעות כדי לשכב על מחצלת ולחרוך עצמי למוות בעוד ילדיי מפזזים במים הרדודים ועלולים בכל רגע להיאכל ע״י כריש אימתני.
גם כשגרתי בתל אביב לא אהבתי את הים. עמוס, אבוס, מלוכלך ומלא במאות מתרחצים.
השמש קוטלת לי את קו המחשבה, הנופשים מרוחים אחד על השני, מעבירים שמן גזר מיד ליד כאילו כבר מצאו שיקוי פלא למחלת הסרטן.
לעזאזל! אפילו סרטנים אין בחוף הים. הם רוטטים מפחד ומתחבאים בזיזי הסלעים החלקלקים מפני ילדים המאיימים לתלוש להם רגל או צבת.
בקיץ הוא עמוס מתרחצים ומאיים לחנוק אותי, בחורף הוא קר, אפור וכל גודלו העצום מזכיר לי חדר מתים אינסופי. אם אעז להוריד את נעליי וללכת על קו החוף הקפוא, רגליי תדרכנה על מיני יצורים מתים שהים פלט; צדפות, אצות וקרעי מדוזות מהשנה שעברה.
פעם הציע לי חבר טיול רומנטי על שפת ימה של תל אביב. אמצע פברואר; לבושה בהתאם וכפות רגליי הקפואות המהלכות על החוף, מעבירות איתותים של ״תנטשי אותו כאן ורוצי לתפוס מונית הביתה״ בעודנו פוסעים על החוף ונאבקים ברוח, קלטו אזנינו יללות חלושות אשר התגלו כשייכות לכלב נטוש, כמה מאות מטרים לאחר מכן.
הוא היה רטוב ורעד, היה לו קר. אני חושבת שגסס.
מי יודע כמה זמן שכב שם ואני אמרתי שאי אפשר להשאיר אותו ובוא נקרא לעזרה והבחור נרתע ולא הסכים להתקרב אפילו, שלא לדבר על להרים את היצור האומלל ולקחת עד לרכב שאבא הלווה לו עבור הערב הבלתי נשכח עמי.
לא היו לנו טלפונים ניידים ואלה הציבוריים, מרוחקים היו וממוקמים בלב העיר הסואנת (יעני, דיזינגוף).
חזרתי עמו לרכב בלב כבד, יכולתי להזעיק עזרה אך לא עשיתי זאת.
גם המודעות שלי מתה באותו הלילה וכבר יכולתי לראות את המנקים של חמש בבוקר אוספים את גוויתו של הכלב לתוך שקית שחורה.
ברור לי שאני אוחזת בדיעת מיעוט שהרי אין ישראלי שלא אוהב ים ועל כן, תמיד הסתרתי את טינתי לכחול הגדול בשלל תירוצים מצוצים מהאצבע.
גם בספרות נחשב הים לעוצמתי ובעל כח וקראתי כמה עשרות יצירות המייחסות לו כוחות מאגיים כמעט.
הוא משרה קסם על סובביו, מהפנט, אלים ורומנטי.
״הזקן והים״ הכוחני של האמינגווי או ״הים ״מעורר הזכרונות הנוגים-מתוקים של ג׳ון באנוויל, ״מובי דיק״ הכמעט דתי-מיתולוגי של הרמן מלוויל ואיך לא, ״אותו הים״ של עמוס עוז אשר מלבד הזכרת העיר בת-ים, דמויותיו מתאחדות כמו יצאו מאותו מעיין וזורמות להן יחדיו אל אותו המקווה, הידוע לשמצה.
והנה, מצאתי צדיק אחד בסדום!
בשעה שכולם משבחים את האוקינוס, משתחווים בפניו ומהללים את יופיו, חוצים אותו לשתיים ועוברים בחרבה, משחקים במטקות ומתחילים עם חתיכות ;
ישנו סופר שחשב בדיוק כמוני, שתיאורי הים שלו מרמזים על עתיד לוטה בערפל, ונוצר הרושם שהאווירה נוכח הים הינה מורעלת, תפלה ומשעממת.
וזה, גבירותי ורבותי, שינוי מרענן בהחלט.
ארטיק רמזור ביום חמסין, משב רוח מרענן בלהט השרב.
מי שיכול לשפה הפוגלית שבעיני רבים היא לא פחות ממנדרינית, יתענג על הנובלה הקצרצרה הזאת ויגמע אותה כהלך צמא במדבר.
משום שיש בה מכל טוב; אהבה, קנאה והרצון להיות נחשק/ת, דמויות מסקרנות ועלילה שנבנית באיטיות אבל נוותר לה, היא מעולפת מהחום הרב, עייפה מפטפוטי האנשים.
גינא ובארט יוצאים לחופשת קיץ, כנראה בדרום צרפת ולנוכח הים. מנגד לו, מולו.
זוג נינוח ונאה, שנים ביחד ומכירים טוב אחד את השני. האמנם?
במהלך הסיפור אנו למדים שעל אף החיבה הרבה והדאגה אחד לשני, קיימת ביניהם מחיצה, פער שלא בטוח שניתן לגישור.
איננו בטוחים מהו אך ככל שהעלילה מתקדמת מתבררים לנו דברים שכבר קראנו אך לא ירדנו לסוף דעתם.
החיזוקים לכך באים מתיאורי הים. תחושת מחנק ועילפון, זיעה רטובה והתקררות שמובילה לדלקת ריאות.
אווירה נגועה והזמן זוחל בעצלתיים עד שבא לך להסתגר בבקתה ולעולם לא לצאת ממנה. חופשה שכזאת אני לא מאחלת לאף אחד.
דויד פוגל תיאר את תחושותי המדוייקות לגבי הים; מעיק, מחניק ומאיים.
בוגדני, הרסני ורחוק אלפי מילים (ומיילים) מלהיות רומנטי.
רבים רואים בו ישות דואלית ורק אחדים נוטרים לו טינה.
אני שמחה שהזדמן לי לקרוא אותו כעת ולא בתקופת בית הספר.
בתור נערה צעירה לא היה סיכוי שהייתי מבינה אותו.
יצירה ללא רבב (של חול או בדלי סיגריות)
