פגישה מקרית במחלקה הסיעודית בבית אבות מטלטלת את חייהם של חמוטל ושאול-אמה ואביו שוהים בה-וקשר נוצר ביניהם. קשר נפשי וגופני, חיבה ואהבה על תנאי בין מי שהוריהם שרויים בזקנה עלובה וסופם קרוב והם מחזקים זה את זו. חמוטל נשואה ואם לשתי בנות ושאול שאשתו וילדיו חיים בשיקגו ומדבר על חזרה אפשרית לשם ביום מן הימים .
חמוטל רדופת זכרונות ילדות של בת להורים ניצולי שואה נוקשים ועצורים ברגשות שלא היו מסוגלים לבטא אליה אהבת אמת ומצאה נחמה אצל אם חברתה הטובה. האם הלוקה באלצהיימר חיה בעולמה- זכרונות עבר וסיוטים . הקשר המשמעותי בחיי חמוטל הוא עם בת דודתה והיא מוצאת בשאול בן ברית מנחם המבין ללבה יותר מבעלה ובנותיה המתבגרות שעימם הקשר מתוח ואינם תמיד סבלנים למצב בו היא נמצאת- נאמנות ומסירות לאם לא קלה בצד הצורך להיות עם משפחתה. לקראת הסוף מגלה חמוטל דברים מהעבר הקשורים לסיוטי אמה המטלטלים אותה.
סביון ליברכט כתבה ספר הנוגע בעצבים חשופים על קשיי הזיקנה, חולשה פיזית ותלות, ניצולי שואה רדופי סיוטים שסופם קרב,דור שני לשואה שגדל בצל סיוטי ההורים ואהבה בלתי אפשרית שלא ברור להיכן תוביל.

קראתי את "תפוחים מן המדבר" של סביון ליברכט, שהוא אסופת ספורים, ומאד אהבתי. את הספר הזה מאד לא אהבתי ולא צלחתי את כולו. הכתיבה המעולה מתבזבזת פה על ספור חיים שכמותו קראתי כבר הרבה, ללא כל ערך מוסף. נוסף על כך, הדכאון, שעובר כחוט השני בסיפוריה של סביון ליברכט, ניתן פה במנות גדושות מדי.
אנסה עוד ספר ספורים שלה במקום.

הסיפור שלי עם סביון מתחיל שבמכללה התחלתי ללמוד עליה באופן מקיף, על חייה ולמדנו סיפורים קצרים, שאני מניחה שחובבי הספרות קראו, ראו או צפו בסרט כמו:''תפוחים מן המדבר'' ''דשאים סגולים'' , ''סוסים על כביש גהה..'' שעלה כמחזה בתאטרון בית ליסין. אני מודה שלא התחברתי לסיפורים, תמיד חשתי שהדמויות שסביון ליברכט כותבת עליהם הם תמיד דמויות מסתגרות, ומעוררות מחלוקת, נשים משותקות שאין להם קול. למרות שהמרצה היא מקסימה, וכל מילה שהיא אומרת זה פשוט דבש. בכל זאת חיפשתי משהו בספריה ספר, שאולי יראה לי פן אחר אצל ליברכט. ואכן מצאתי איש אישה ואיש. הסיפור נפתח בדמות הראשית חמוטל שמתמודדת עם אימה החולה בסיכיזורפניה וניצולת שואה, נשואה, בעלת שתי ילדות מקסימות, עם בעל מושלם, הכול נהדר על פני מנוחות. ואז היא פוגשת בחור במחלקה בשם שאול, שגם אביו מאושפז שם, שניהם מתחברים ומתאהבים אחד בשני בלי שבעלה וילדותיה ידעו, היא מתמודדת עם האם החולה המתנכרת אל ביתה(חמוטל) והיא נזכרת בזיכרונות ישנים, בתור ילדה בחולי ובכאב, היא חשה שמשפחתה אינה מבינה את מצוקתה ונפנית לשאול שכל משפחתו נמצאת בארה''ב והוא גם נשוי, והרומן בינהם מתמשך עד שבסוף משהו קורה? כדי לדעת מה יקרה בהמשך ממליצה לכם לקרוא את הספר. מאוד התרגשתי מהספר, מסיבות רגשיות אפילו, גם לדמותה של חמוטל הצלחתי להתחבר, כי בעבר התמודדת עם תחושתיה הדומות של חמוטל, בתור נכדה לניצולי שואה, הרואה את אימה במצבים הקשים, אין ספק שאין סיבה שלא אוהב את הספר, ואין סיבה שגם אתם לא תאהבו.

אשה סועדת את אמה איש סועד את אביו , נפגשים ככה בדרך מ... ל.. הכי רומן רומנטי שיכול להיות. הוא מנותק מכאן, בכלל בא לסיים עניינים ומתכוון לשוב אל מעבר לים. היא, מחוברת בעבודה, במשפחה, בזוגיות בילדים - בחיים שנטועים כאן ועכשיו. אבל פתאום יש מקום לבדוק אם מה שהיה פעם בתוך כל אחד מהם עוד מהבהב ואפשרי. רק בדיקה. לא יותר. ובעצם זו רק העטיפה המתוקה לסיפור על בדידות גדולה, על דור שני לשואה שהחום של השמש לא הביא בעקבותיו חום של בית. ומשפחה זה רק שם לאיזה קשר, אבל לא לכל מה שזה יכול להיות. ודווקא במקום הכי פחות אפשרי היא מוצאת חיבוק ואהבה וקבלה, דווקא אצל מי שנחשדת שהיתה שם קאפו. היא המחבקת מכול הלב. ואת זה לוקחת האשה , ועם זה היא הולכת לפרידה מאמה שלה. והוא שהחיבור שלו לאביו מלא בחצאי אמירות ושברים משתדל להישאר הכי אנליטי שאפשר. שניהם יודעים שהחיבור שלהם לא יכול להיות הדבר האמיתי, ואולי דווקא בגלל הפריכות והזמניות של הקשר הזה - יש בו משהו נכון. בכיתי בכיתי בכיתי ואהבתי מאוד. שווה קריאה.

קראתי אותו ביומיים, נסחפתי לתוכו לחלוטין. ספר מצויין בעיניי.
זהו סיפורה של חמוטל, אשה בת 38, נשואה ואם לשתי בנות, המתאהבת יום אחד ללא אזהרה באיש אחד, גם הוא בעל משפחה, אותו פגשה במקרה בבית החולים הסיעודי בו מטופלים אמה חולת האלצהיימר ואביו הדכאוני.
מסופרים כאן שני סיפורים - הראשון הוא סיפור התאהבותה והשני הוא סיפורה העצוב של הזקנה.
זה סיפור קטן מאד וכובש, יומיומי, עמוס בפרטים, וזה מה שאהבתי בו. הריאליזם שלו. הוא כל כך מוחשי, כל כך מוכר מהחיים של כולנו ולכן קל כל כך להזדהות עם הגיבורה שאין בה בעצם שום דבר מיוחד, היא פשוט כל כך כמוני וכמוכם.

מומלץ ביותר

סביון ליברכט כותבת בצורה מהפנטת, חשופה ונוגעת.
היו לה ספרים יתר טובים לדעתי, אבל עדיין אי אפשר לפספס שום ספר שלה.

אנושי ומציאותי, סופרת דגולה שמפתיעה בכל פעם מחדש כמעט באותם נושאים.

- ספר מעניין. די מותח. הסוף הפתיע אותי (אורה פ.)

סיפור יפה ועצוב