לא ז'אן דארק, לא מדונה, לא אנגלה מרקל, לא בהן מדובר, לא באלה שיש להן השפעה על חיים רבים של אחרים. ודאי לא באלה שהכלים הונחו לפניהן, כי גם אם הן בחרו להשתמש בהם, אולי אפילו בחוכמה יתרה, לא בטוח שאפשר לקרוא להן חזקות. אולי רק בנות מזל באירוע המאד לא שיוויוני הזה שאנחנו חלק ממנו.

נגיד עפרה שטראוס, תמיד ברשימת הנשים החזקות בישראל, אפילו בעולם, כמה כוח היא היתה צריכה? נכון, היא לא בת יחידה והאחים שלה אולי מחוץ לרשימות האלה, אבל העובדה שהיא נמצאת שם ולא נגיד איזו אישה אסיאתית שמיטב הכספים שאגרה בזיעה שימשו רק כדי שתוכל למצוא את עצמה מיוצאת במרמה ונכלאת במכון שמעניק שירותי מין לגברים מערביים ואז יוצאת משם, חבולה, ומוצאת כוח, מספיק כוח כדי להשיב לעצמה את הזכות והיכולת להמשיך להתקיים, העובדה שהיא לא שם כנראה מבטאת את העובדה שהכוח היחידי שנחשב הוא זה שיש לך על אחרים.

אז לא, הפורבס או הפורצ'ן לא היו בוחרים לרשימת השנה אף אחת משלוש הנשים שמרי נדיאי מספרת עליהן, שלוש נשים אפריקאיות שהחיים בתפר שבין אירופה לאפריקה הפוסט קולוניאלית לא הטיבו איתן וכל אחת, בדרכה, פשוט מנסה לחיות אותם.

זה ספר קשה. מאד. אחד הקשים שקראתי ודוקא משום שהוא כל כך טוב, משום שהוא הצליח לאסוף אותי אל תוך התודעה שעליה הוא מספר. תנועת ספירלה שהולכת ומתרחבת, מערבולת שאוספת לתוכה הכל, מחשבות ופחדים וגילויים חדשים וזה שוב מתרחב ואני מבינה עוד קצת ועוד קצת איך זה, מה קורה בתוכם של אנשים ששייכות זרה להם, שפחד הוא בן ברית עבורם, שהשליטה במה שקורה היא מהם והלאה. והפחד והמועקה והרצון שדי, שזה יגמר, התקיימו גם בי.

קראתי את שני הסיפורים הראשונים. אין ספק שלסופרת יש כשרון כתיבה, אבל מתוך 200+ עמודים הסיפור הוא בערך 10 עמודים והשאר מחשבות ובעיות נפשיות של נשוא הסיפור, רציתי לקרוא ספר ולא ללמוד על מקרה שנשמע לקוח מספר לפסיכיאטרים, אין בסיפורים הנ"ל נשים חזקות יש גברים בעייתים הנשים בקושי מופיעות בסיפור כגורם אקטיבי, אני רואה שהיא קבלה פרסים כנראה לפי השיטה אם את לא לבנה ואת אישה ועושה כותר על נשים חזקות ומספרת על גברים רשעים או אכזריים זה מספיק לקבל פרסים

ספר כתוב יפה על שלוש נשים אפריקאיות, הנמצאות ופועלות כדי להיות עצמאיות,מנוצלות על ידי הדמויות הגבריות שלכאורה מגוננות עליהם, נבגדות על ידי אלה שנתנו בהן את אמונן.
התוצאה אינה טובה בשום מקרה, או שהן מובלות ומוכוונות למשימות ומטלות שאין הן רוצות בהן. או, שהן נאנסות פיסית להיות בהם.
גם הצד הגברי אינו "מרוויח" מהענין. הוא מוצג כמובס, מנוצל, רדוף חוסר ביטחון ולא עצמאי.
אחת היא עורכת דין שחוזרת/מוחזרת למולדתה על ידי אביה ונמצאת נבגדת על ידי אביה ובעלה, ואפילו בנותיה פונות לה עורף.
השניה, מוותרת על אהבה למיקסם שוא ונמצאת כלואה במין כלוב, לוגי.
ולבסוף השלישית נבגדת לכל אורך הדרך,משולחת מהוריה ומביתה, נבגדת על ידי בחור שנתנה בו אמון, ולבסוף אינה מגיעה ליעדה הגאוגרפי.
אני מספר זאת כי אין הדבר פוגע ומוריד מעוצמת הקריאה.
היכן החוזק של הנשים? לדעתי הוא בתעוזה והמאמץ להשתחרר.
האחרונה מסיימת את הספר כאשר היא נורית על ידי חיילי הגבול אבל בידיעה שיש לה שם וזהות אחרים. אולי אצטט : ".. היא שמעה את הכדורים סביבה ואת זעקות הכאב..וזכרה שבחור אחד אמר לה פעם שלעולם,לעולם אסור לה להפסיק לטפס לפני שמגיעים אל ראש השבכה...ואחר כך ויתרה , הרפתה ונפלה..וחשבה אז שמפאת ייחודה של קארי דמבה( שמה החדש), ..היא בוודאי לא תיגע באדמה אלא תרחף-ניצחית, יקרת ערך..
איזה יופי.
למה לא ציון מלא? כי שלושת הסיפורים מחוברים בחוט גס. קראתי את הראשון ופתאום " שירת חייו באמצע נפסקה" כדברי המשורר. ואני נותרתי סקרן, וחסר ידע על גורלה.
חרף זאת הספר הוא ספרות יפה. שווה קריאה. יש פיתוח יפה של הדמויות.

אני מציעה להתחיל מהסיפור האחרון דווקא, שהוא מטלטל, מזעזע ומותח, רק כדי להכנס "לראש" של החיים של אפריקאים מסנגל והקשר שלהם לאדם הלבן. אחר כך יהיה קל ומהנה יותר לצלוח את שני הסיפורים הראשונים שהם יותר פסיכולוגיסטיים ומתרחשים במוח של הדמות מאשר במציאות. זה ספר ראוי לקריאה ולו גם משום המיעוט של סוג הספרים האלו שנכתבו בעולם.