“הספר היה רב מכר בינלאומי לפני כמה שנים והיכה גלים בביצת ספרי ההורות. באופן כללי אני נוטה לחשוד בספרי הדרכה להורים - שהם בעצם ספרי הדרכה לאימהות - שנכתבים בידי שני גברים, ועוד פסיכולוג ורופא! גם הכותרת של הספר בעברית לא משהו: "איחזו בילדיכם: מדוע הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים". משהו אלים, כוחני ואפילו נואש בא לידי ביטוי בכותרת הזו. דמיינתי אמא ואבא שמחזיקים בכוח את ידו של הילד המסכן שלהם, שרק רוצה לרוץ לשחק עם חבריו. לכן לקחתי את הספר מהספרייה בידיעה שזה אחד מאותם ספרים שאני קוראת רק מתוך סקרנות לראות מה מצאו בו אלו שהפכו אותו לרב-מכר. ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות, הספר הפתיע אותי לטובה. הבעיה שאיתה הספר מתמודד מכונה כאן : מוכוונות-חברים - העובדה שילדים בימינו נוטים לבלות יותר ויותר זמן בחברת חבריהם, במקום בחברת המבוגרים שאמורים לשמש להם דוגמא. כתוצאה מכך, הם מאבדים את חוש הכיוון שלהם. במקום שהמבוגר יהווה מצפן שמכוון את הילד, בני גילו הם שעושים זאת, וכך - "הם נראים כמו עיוור שמוביל עיוור, כמו עדת דגים החגים זה סביב זה, אבל מרגישים מצוין...ילדים אלה אכן אבודים ונעדרי התמצאות מבלי לחוש שהם אובדי עצות" (עמ' 20). ההשוואה בין ילדים לעיוורים ולדגים לא ממש מוצאת חן בעיניי. גם מטאפורות אחרות שהספר משתמש בהן קצת צורמות, בעיקר ההשוואה בין יחסי הורים-ילדים ליחסי אהבה רומנטיים. בעיה נוספת היא תליית כל הרעות החולות כולן (אלימות, הצקות, מיניות חסרת-בגרות, בעיות משמעת, קריסת מערכת החינוך, העדר סמכות הורית ומורית ועוד) רק בנקודה הזו של מוכוונות-חברים. כאילו אם נפתור אותה מיד הכול יסתדר. מה שכן אהבתי בספר הוא הפתרון שהוא מציע: ההיקשרות. הוא מזהה שהקירבה היתרה בין ילדים לחבריהם נוצרה באשמת המבוגרים עצמם (גם אם לא במכוון), ובאשמת אורח החיים בעולם המודרני, שבו ההיקשרות הטבעית והבין-דורית הולכת ונעלמת. בחברה המסורתית רב-גילאיות הייתה חלק מהחיים. אצלנו, לעומת זאת, ילדים וצעירים מאופסנים במוסדות, הורים מאופסנים בעבודות, וזקנים בתורם שוב מאופסנים במוסדות משלהם. אין מגע יומיומי בין הדורות. את הוואקום שהותירו המבוגרים, מילאו הילדים בלית ברירה בעזרת חבריהם. כשיש מסביבך במשך רוב היום 40 ילדים ורק מבוגר אחד או שניים, ברור מי יותר פנוי להקשיב לך. נקודה חשובה בספר היא שכדאי לעבוד על ההיקשרות בגילים הצעירים, כדי למנוע את מוכוונות-החברים בגילים הבוגרים יותר. ילד שיש לו בסיס היקשרות יציב וחזק יוכל ליהנות עם חבריו מבלי להפר את האיזון שבין היחסים הללו ליחסים עם הוריו. לכן מומלץ לא לוותר על הימצאות פיזית עם הילדים עד כמה שניתן, בילוי זמן משותף, הקפדה על ארוחות משפחתיות וכד'. המחברים מצרים על כך שאפילו החופשות המשפחתיות נכנעו לרעיון שילדים צריכים לבלות עם ילדים ומבוגרים עם מבוגרים, או שהחופשות נועדו לאפשר להורים הפוגה מילדיהם. הגישה של המחברים אופטימית ביותר, וקוראת להורים לא לוותר על ילדיהם. גם אם נדמה לכם שהילד ממש לא סובל אתכם, יש מה לעשות (אם אתם בעניין של עצות מעשיות - דלגו היישר לפרקים האחרונים). הם קוראים לשחזר את כפר ההיקשרות גם בעולם המודרני - ליצור קהילות של היקשרות במסגרת השכונה והמשפחה המורחבת, כך שילדים לא יופקרו לשהות ממושכת ללא מבוגרים שהם קשורים אליהם רגשית ולאורך זמן. הספר מתאים בעיקר להורים למתבגרים צעירים (10 ומעלה), שעשויים למצוא בו נחמה של צרת רבים, אבל גם לאלו של הצעירים יותר שיכולים עדיין להקדים תרופה למכה. אגב - אם תחליפו את מוכוונות-חברים למוכוונות-מחשבים תמצאו שהתובנות עשויות להועיל גם כאן. מומלץ לאוהבים לקרוא על חינוך ופסיכולוגיה ופחות לאנשים שמחפשים מתכונים להורות מוצלחת.”

“הספר היה רב מכר בינלאומי לפני כמה שנים והיכה גלים בביצת ספרי ההורות. באופן כללי אני נוטה לחשוד בספרי הדרכה להורים - שהם בעצם ספרי הדרכה לאימהות - שנכתבים בידי שני גברים, ועוד פסיכולוג ורופא! גם הכותרת של הספר בעברית לא משהו: "איחזו בילדיכם: מדוע הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים". משהו אלים, כוחני ואפילו נואש בא לידי ביטוי בכותרת הזו. דמיינתי אמא ואבא שמחזיקים בכוח את ידו של הילד המסכן שלהם, שרק רוצה לרוץ לשחק עם חבריו. לכן לקחתי את הספר מהספרייה בידיעה שזה אחד מאותם ספרים שאני קוראת רק מתוך סקרנות לראות מה מצאו בו אלו שהפכו אותו לרב-מכר. ואולי דווקא בגלל הציפיות הנמוכות, הספר הפתיע אותי לטובה. הבעיה שאיתה הספר מתמודד מכונה כאן : מוכוונות-חברים - העובדה שילדים בימינו נוטים לבלות יותר ויותר זמן בחברת חבריהם, במקום בחברת המבוגרים שאמורים לשמש להם דוגמא. כתוצאה מכך, הם מאבדים את חוש הכיוון שלהם. במקום שהמבוגר יהווה מצפן שמכוון את הילד, בני גילו הם שעושים זאת, וכך - "הם נראים כמו עיוור שמוביל עיוור, כמו עדת דגים החגים זה סביב זה, אבל מרגישים מצוין...ילדים אלה אכן אבודים ונעדרי התמצאות מבלי לחוש שהם אובדי עצות" (עמ' 20). ההשוואה בין ילדים לעיוורים ולדגים לא ממש מוצאת חן בעיניי. גם מטאפורות אחרות שהספר משתמש בהן קצת צורמות, בעיקר ההשוואה בין יחסי הורים-ילדים ליחסי אהבה רומנטיים. בעיה נוספת היא תליית כל הרעות החולות כולן (אלימות, הצקות, מיניות חסרת-בגרות, בעיות משמעת, קריסת מערכת החינוך, העדר סמכות הורית ומורית ועוד) רק בנקודה הזו של מוכוונות-חברים. כאילו אם נפתור אותה מיד הכול יסתדר. מה שכן אהבתי בספר הוא הפתרון שהוא מציע: ההיקשרות. הוא מזהה שהקירבה היתרה בין ילדים לחבריהם נוצרה באשמת המבוגרים עצמם (גם אם לא במכוון), ובאשמת אורח החיים בעולם המודרני, שבו ההיקשרות הטבעית והבין-דורית הולכת ונעלמת. בחברה המסורתית רב-גילאיות הייתה חלק מהחיים. אצלנו, לעומת זאת, ילדים וצעירים מאופסנים במוסדות, הורים מאופסנים בעבודות, וזקנים בתורם שוב מאופסנים במוסדות משלהם. אין מגע יומיומי בין הדורות. את הוואקום שהותירו המבוגרים, מילאו הילדים בלית ברירה בעזרת חבריהם. כשיש מסביבך במשך רוב היום 40 ילדים ורק מבוגר אחד או שניים, ברור מי יותר פנוי להקשיב לך. נקודה חשובה בספר היא שכדאי לעבוד על ההיקשרות בגילים הצעירים, כדי למנוע את מוכוונות-החברים בגילים הבוגרים יותר. ילד שיש לו בסיס היקשרות יציב וחזק יוכל ליהנות עם חבריו מבלי להפר את האיזון שבין היחסים הללו ליחסים עם הוריו. לכן מומלץ לא לוותר על הימצאות פיזית עם הילדים עד כמה שניתן, בילוי זמן משותף, הקפדה על ארוחות משפחתיות וכד'. המחברים מצרים על כך שאפילו החופשות המשפחתיות נכנעו לרעיון שילדים צריכים לבלות עם ילדים ומבוגרים עם מבוגרים, או שהחופשות נועדו לאפשר להורים הפוגה מילדיהם. הגישה של המחברים אופטימית ביותר, וקוראת להורים לא לוותר על ילדיהם. גם אם נדמה לכם שהילד ממש לא סובל אתכם, יש מה לעשות (אם אתם בעניין של עצות מעשיות - דלגו היישר לפרקים האחרונים). הם קוראים לשחזר את כפר ההיקשרות גם בעולם המודרני - ליצור קהילות של היקשרות במסגרת השכונה והמשפחה המורחבת, כך שילדים לא יופקרו לשהות ממושכת ללא מבוגרים שהם קשורים אליהם רגשית ולאורך זמן. הספר מתאים בעיקר להורים למתבגרים צעירים (10 ומעלה), שעשויים למצוא בו נחמה של צרת רבים, אבל גם לאלו של הצעירים יותר שיכולים עדיין להקדים תרופה למכה. אגב - אם תחליפו את מוכוונות-חברים למוכוונות-מחשבים תמצאו שהתובנות עשויות להועיל גם כאן. מומלץ לאוהבים לקרוא על חינוך ופסיכולוגיה ופחות לאנשים שמחפשים מתכונים להורות מוצלחת.”