"אנושי הנני וכל דבר אנושי לא זר לי", כתב פובליוס טרנטיוס אפר אי שם במאה השנייה לפני הספירה. אז מה טומנת בחובה אישיותו של אדם? מדהים, עד כמה מגוונת היא יכולה להיות. יכולים לדור בה בכפיפה אחת רוע לב וחמלה אינסופית, יצריות פראית וסגפנות מסתגרת.
סיפור המעשה מתרחש בתחילת שנות ה- 2000 לאחר שהאמריקאים סילקו את משטר הטליבן מאפגניסטן. מרקוס, רופא אנגלי שהתאסלם לפני שנים רבות על מנת להינשא לאהובתו האפגנית, מארח בביתו את לארה, אישה רוסייה המחפשת אחר ידיעות אודות אחיה האבוד, חייל סובייטי שנעדר מאז שנות ה-80. ביתו של מרקוס הוא מעין מפלט עבור כל אלה הבורחים מהטירוף שמסביב, מחסה לנשמות אבודות, אך גם לטיפוסים מפוקפקים. הוא קושט בציורים מרהיבים על ידי אמן בן המאה ה-19 שהעניק אותו לאהובתו. כל חדר מוקדש לחוש אנושי אחר והמסר מועבר באמצעות איורים המבוססים על סיפורים מהקוראן. מרקוס הצליח לשמר את היצירות גם בזמן השלטון הפונדמנטליסטי, שעבורם כל ציור, אסלאמי או לא, היה מיועד להשמדה מיידית.
המסע של לארה ברחבי המדינה היה רווי קשיים. היא ניסתה להידמות למקומית על ידי עטיית בורקה, אך הדבר סיבך אותה עוד יותר והיא נאספה על ידי מרקוס אל בית החושים פצועה גופנית ונפשית. אחיה בנדיקט (שם ממש לא רוסי דרך אגב) נעלם בארץ הזו לפני שנים רבות. הסובייטים שפלשו לאפגניסטן לא נלחמו שם מול לוחמי המוג'הדין, כפי שהם נקראים, אלא למעשה נכנסו למערכה כנגד העולם כולו. יש הטוענים כי שרותי הביטחון המערביים פיתו במכוון את הרוסים לתוך התופת האפגנית, כדי לארגן להם וויטנאם משלהם, תוך שהם לא בוחלים בשום אמצעי ומסייעים בהקמת ארגונים אסלאמיים קיצוניים. כפי שזה מתבקש הגולם קם עד מהרה על יוצרו.
מבחינת האפגנים, אפילו הפלישה הסובייטית הייתה הזדמנות, אך הם לא היו מוכנים לקבל אישה משכילה ללא כיסוי ראש...החיילים הסובייטיים השבויים והעריקים קיבלו יחס זוועתי ונוראי (קשה אפילו לחזור על התיאורים) בטרם הומתו או הוחזרו נכים לצבא האדום... עד מהרה רוסים התחילו להחזיר באכזריות משלהם והסוף ידוע.
אל לארה ומרקוס מצטרף דיוויד, סוחר אבני חן אמריקני ומרגל לעת מצוא. הוא מחפש אחר בנה של אהובתו זמין – בתו של מרקוס. אולם הבן אינו שלו, אלא של גבר אחר... הגורל מביא אל מפתנו של הבית המסתורי גם את קאזה, נער בודד שחבר לארגון פשע, אשר באמצעות שטיפת מוח אסלאמית קיצונית משתמש בו ככלי נשק. הוא חולם על חיסול הכופרים האמריקאיים הכובשים. אגב מרתקת הגזענות של אפגנים. הם בזים במיוחד לחיילים שחומי עור (הקופים) והנשים במדים (חזירות) ורואים בעצם הימצאותם בין הכוחות הפולשים השפלה מיוחדת.
בחורה צעירה בשם דוניה, מוצאת גם היא את דרכה אל הבית. היא מורה שלימדה בנות ובנים בסתר, בית הספר נסגר והיא הוכרזה כמופקרת על ידי האמאם המקומי. וזה בהחלט יכול לסכן את חייה.
גורלותיהם של כל האורחים האלה וגם של דמויות נוספות נשזרים האחד בשני בדרך שיכולה להתקיים רק בארץ כאפגניסטן. אנושיות וכל מה שמשתמע מכך באה לידי ביטוי במגוון של צורות. גם אהבה מצליחה לפלס לה נתיב אל תוך המציאות המקאברית הזאת.
נאדים אסלאם נוגע במהותה של ארץ מוכת גורל, אוכלת יושביה במלוא מובן המילה. אין לה אויבים חיצוניים, אך היא האויבת הגדולה של עצמה, נופלת קורבן למעצמות זרות שמנצלות את העובדה הזו והופכות אותה למגרש המשחקים שלהן. נראה שבאפגניסטן מסרבים לקבל כל שינוי באשר הוא, פרט לשינוי לכיוון דתי קיצוני יותר...
הספר כתוב בצורה אינטליגנטית ומרתקת לרוב, חושף על הדרך הרבה מידע מדהים אודות אמנות האיסלאם המתון, היסטוריה ואמונות מענינות של העם האפגני. מה שמעט הפריע לי, זו העובדה שהוא כתוב בסגנון זרם התודעה, לעניות דעתי בצורה מעט מוגזמת, מה שקצת מבלבל ומשבש את קצב הקריאה מפעם לפעם. זה ספר ייחודי, עד עכשיו קשה לי לשייך אותו לסוגה מסוימת. הוא שונה, יש בו משהו מאוד לא מערבי וללא ספק אופי משלו.
