אני שומעת תדיר הערות על כתיבתו של סטיבן קינג, חלקן מפרגנות לכתיבתו בעבר ומאוכזבות מספריו האחרונים וחלקן משוות אותו לסופרי סתם כמו רם אורן או הרלן קובן.אז נכון, סטיבן קינג הוא סופר ספרי מתח ואימה, אבל לעזאזל הוא יודע איך לספר סיפור. הוא יודע איך לשאוב אותך מהמילה הראשונה אל אותה חווה מבודדת המוקפת קני תירס, אל התנהלותה המנומנמת של עיירה אמריקאית עד שאתה יכול ממש להריח את החציר ולהרגיש את קרני השמש צורבות בעורך. אל חיי הנישואים המנומנמים, הנשרכים בעצלות של זוג, גבר ואישה שלא שם לב לרעל המפעפע מעלה מהמחשכים. הוא מצליח להדהים, להכעיס, לרתק ולהחריד - הכול בבת אחת והספרים שלו נקראים בנשימה עצורה, מתוך איזה פחד משתק לא לפספס שום פרט, לא לדלג על שום מילה.
אף פעם לא התאכזבתי מהספרים שלו כי לא חיפשתי בהם משהו שמעולם לא היה בהם, אין בהם עומק וזה בסדר. בספרים שלו סטיבן קינג מזמין אותך להיכנס לרגע אל עליית הגג במוחו העמוסה בדלתות עץ חורקות שמאחוריהן מסתתרים סיפורים, הוא פותח דלת ואתה נשאב לבפנים בלי יכולת או רצון להתנגד ואחרי סיבוב על גלגל ענק הזוועות, הוא מלווה אותך החוצה.
זה הכול והוא מעולם לא התיימר להיות משהו אחר מזה

יש לי זכרונות ילדות מתוקים מהספרים של סטיבן קינג- ילד בן 12 או 13 מרותק לספר (הקמיע או זה או אחרים, אבל במיוחד הקמיע), לא יכול להסיר את עיניו לרגע מהאותיות, לא יכול להפסיק לקרוא לרגע, נסחף לתוך המציאות המקבילה, המחרידה, המטורפת, המלהיבה, המדהימה שנבטת אליו מבין הדפים, הופך לאחד עם הספר.
לצערי, גם אני וגם קינג השתנינו מאז. אני פחות מתפתה להאמין, כבר לא מוכן להעתר לתעלולי העלילה השחוקים, לקבל מריחה מוגזמת של הסיפור, פחות פתי.
קינג כנראה הגיע לנקודת הרוויה. הוא מיצה את המטען שישב לו בבטן והפעיל את אותם עשרות ספרים נהדרים. הייתה לי תחושה במהלך הקריאה שאני צופה בשברי רעיונות שלא מומשו, ושלא ממש היה לו כח לפתח אותם מעבר, אז הוא כינס אותם לסיפורים קצרים.
הסיפורים עצמם מזוויעים (לדעתי שלא לצורך) ולא מביאים איתם איזו בשורה נעימה, רק אפלה.
אז למה קראתי עד הסוף?
כי עם כל התלונות, עדיין מדובר בבעל מקצוע מנוסה, שיודע לטוות עלילה בדרך טובה.
כי איכשהו כן היה אכפת לי מהדמויות ומאיך שהדברים יסתדרו.
כי יש לי פינה חמה בלב לסיפורי אימה מצמררים, מוגזמים.
כי אני רוצה לחזור להיות בן 12-13 שמפחד מהחושך כי עלול להיות שם ליצן מרושע, שמנסה לעבור לטריטוריות ומאמין שהוא יחיד ומיוחד בעולם.

ועוד דבר אחד: יש לספר אחרית דבר, והיא לא סתמית.

טוב, אז כבר ציינתי בביקורת האחרונה שיש לי קטע עם הספרים של סטיבן קינג. לפחות עם הישנים.

הספר האחרון שלו שקראתי היה מר מרצדס.
את הספר הזה קראתי לפני שנתיים או שלוש.

למעריצים יש נטייה להאדיר.
אז כשהמפלה הראשונה מגיעה, הם מפתחים מן פיצול אישיות כזה, שמצד אחד הם קצת "יורדים" על האמן, אבל בכל זאת מרגישים צורך כזה להתנצל, אז הם גם מגנים עליו, אומרים שזאת הייתה נפילה חד פעמית.

לפעמים הם צודקים.
לפעמים לא.

אני לא בטוחה מה אני חושבת על הספר הזה.

אני מרגישה שיש לי המון לבטים לגביו.
הוא טוב, על זה אני לא יכולה להטיל ספק.
השאלה היא אם הוא טוב ביחס לסיפורי אימה, כל סיפור אימה באשר הוא?
או שהוא טוב ביחס לספרים הישנים של סטיבן קינג?

הסיפור הראשון 1922-
"אני מאמין שבתוך כל אדם שוכן לו אדם אחר, אדם זר...” כותב וילפרד לילנד ג‘יימס בעמודים הראשונים של וידויו המצמרר. ג‘יימס הוא גיבור הסיפור “ 1922”, הפותח את אסופת הסיפורים המהפנטים ורבי התהפוכות שלפניכם.
אצל ג‘יימס, הזר הזה מתעורר לחיים כשאשתו, ארלט, מבקשת למכור את רכוש המשפחה ולעבור לאומהה, ומניעה בכך רצף אירועים מבעית של מעשי רצח וטירוף."

האמת היא שלמרות שיצא לי לקרוא אותו יותר מפעם אחת, פחות אהבתי אותו.
אני לא בטוחה למה.
הסיפור היה בסדר בסופו של דבר, אבל כשהוא כל הזמן מנסה לדחוף זעזוע ואימה, זה כבר מאבד מאפקט הזעזוע.

הסיפור השני-
"בסיפור הבא, “ביג דרייבר”, נתקלת טס, כותבת ספרי מתח קלילים, באדם זר בכביש צדדי במסצ‘וסטס, כשהיא בוחרת בקיצור דרך בדרכה הביתה מהרצאה במועדון קריאה. לאחר שעברה התעללות קשה וננטשה למוות, טס רוקחת נקמה שתאלץ אותה להישיר מבט אל זרה אחרת: זו שבתוכה."
אתם תהיו מופתעים אולי, אבל יצא לי לסיים אותו רק לפני שבוע.
כן, קראתי את הספר לפני שנתיים, ואת הסיפור הזה סיימתי רק עכשיו. זה ממש מוזר, אבל אני חושבת שאולי כי יש לו קצב משלו.
ההתחלה הייתה מבטיחה, אבל ההתפתחות הייתה טיפה ארוכה והיו כמה קטעים קצת מייגעים. הוא לא רע, אבל היה לו פוטנציאל שלא ממוש עד הסוף.

הסיפור השלישי-
"הקצר שבין הסיפורים, אולי המרושע מכולם, וללא ספק המצחיק ביותר, הוא “תוספת הוגנת”. עסקה שעורך הארי סטריטר עם השטן לא רק מצילה אותו מסרטן קטלני, אלא גם מעניקה לו פיצוי הולם על טינה שנאגרה בו במשך כל חייו."

אז כן, אני מסכימה עם התקציר עליו. הוא באמת היה הכי מרושע. אפילו היו בו באמת קטעים משעשעים.

היה נחמד בסופו של דבר, אבל לא הרגיש כאילו הזר שבהארי באמת יוצא משם.
זה היה סיפור דיי פסיבי, גם אם טוב.

הסיפור האחרון-
"בסיפור האחרון, המסחרר מכולם, בעלה של דארסי אנדרסון זה עשרים ושבע שנים נמצא בעוד אחת מנסיעות העסקים שלו, והיא מחפשת סוללות לשַלט של הטלוויזיה. במהלך חיפושיה היא נתקלת בארגז קרטון שמונח מתחת למשטח העבודה המסודר, ומגלה את הזר שמסתתר בתוך בעלה. התגלית המחרידה נחשפת לעיניה בעוצמה מסמרת שיער, ומביאה אל סופם נישואים שקטים וטובים."
הוא היה חביב וזהו.

אז בשורה התחתונה, האם אני ממליצה על הספר?
כן, אבל לא בהתלהבות יתרה.
אילו סיפורי אימה חביבים שמעבירים את הזמן,
אבל לא מתקרבים לספרים הישנים והטובים של סטיבן קינג.

על סטיבן קינג שמעתי כבר לפני שנים רבות. ולא הפסקתי לשמוע עליו מאז. ולמרות זאת, מעולם לא קניתי ספר שלו. מה שהניע אותי לרכוש את "אפלה מוחלטת, אין כוכבים", היא קודם כל העובדה שאין מדובר ברומן, אלא בארבעה סיפורים...
אחד הדברים שמאוד משכו אותי במהלך קריאת ארבעת הסיפורים, היה של משנה עד כמה מזוויע היה המעשה של הדמות הראשית... ברמה הרגשית, נוצרה מעין תחושת הזדהות ברמה כלשהי. כאילו אם הדמות הייתה עומדת מולנו למשפט, פסק הדין היה: "אשם, אבל...!"
בכל סיפור, מצאתי עצמי מנסה לחשוב "מה אני הייתי עושה?.." במצב שהוביל את הדמויות הראשיות לעשות מעשים לא קלים.

נושא מעניין נוסף בכל אחד מהסיפורים, הוא נושא ה"אדם החדש" כביכול, שנולד מתוך דמותם של הגיבורים, כתגובה לאירוע מסויים. זוהי אותה דמות, אך יש לה פן נוסף כעת - פן שלוקח אותה לתוך... (סורי, זה מתבקש) אפלה מוחלטת. ובלי כוכב אחד שיאיר.

אפתח הגילוי נאות- אהבתי מאוד חלק מהספרים של סטיבן קינג (כמו זה או הבית השחור- שמגיעה להם ביקורת בפני עצמם), והתאכזבתי מחלקם (כמו הילדה שאהבה את טום גורדון). סטיבן קינג הוא סופר אימה מהסוג הטוב, הוא לא מחפש להפחיד לשם פחד, אלא כדי לקדם את הסיפור (ככה זה נראה לי בכל מקרה, זה לא ששאלתי או בדקתי).
זה ספר סיפורים, שלא קשורים אחד לשני, אז לאנ חייבים לקרוא לפי הסדר.
את שני הסיפורים האחרונים מאוד אהבתי , את השאר פחות.
אולי כדאי שקינג ישאר בדרי או בעיירה קטנה ומושלגת אחרת, עושה רושם ששם הכי מצליח לו לספר את הסיפור, בהס"כ יש לו מותג לתחזק.

ספר מעולה המעורר רגשות חזקים ומחשבות רבות על עולמו הפנימי הסודי של כל אדם ואדם. ספר נפלא ומרת שרק סטיבן קינג יכול לכתוב. כל סיפור מראה סוג שונה של מצב בל יתואר שכל אחד יכול להקלע אליו.
ספר מומלץ מאד. ספר נגמע מהר מאד ויחד עם זאת מצער לגמור אותו..

ספר המכיל 372 עמודים.
אין ספק שכל פרק מחמשת הפרקים הוא פרק סוחף וגורם לפעמים לצמרמורת.
נורא אהבתי.
סטיבן קינג עשה עבודה נהדרת.
התחלתי לקרוא את הספר לפני כשנה בערך ולא הפסקתי לקרוא ולא רציתי או יכולתי להסיט את מבטי מהעמודים לרגע בשביל לא לפספס שום דבר.

אוסף סיפורים טוב, אבל לא יותר מזה. אימה זולה של קינג. אבל הספיקה למכור כמוני.

אהבתי את "תוספת הגונה" כי מי לא היה רוצה קצת מזל טוב בחיים רק חבל שזה על חשבון אחרים...לא?