ביקורת ספרותית על אפלה מוחלטת, אין כוכבים מאת סטיבן קינג

---

יש לי זכרונות ילדות מתוקים מהספרים של סטיבן קינג- ילד בן 12 או 13 מרותק לספר (הקמיע או זה או אחרים, אבל במיוחד הקמיע), לא יכול להסיר את עיניו לרגע מהאותיות, לא יכול להפסיק לקרוא לרגע, נסחף לתוך המציאות המקבילה, המחרידה, המטורפת, המלהיבה, המדהימה שנבטת אליו מבין הדפים, הופך לאחד עם הספר.
לצערי, גם אני וגם קינג השתנינו מאז. אני פחות מתפתה להאמין, כבר לא מוכן להעתר לתעלולי העלילה השחוקים, לקבל מריחה מוגזמת של הסיפור, פחות פתי.
קינג כנראה הגיע לנקודת הרוויה. הוא מיצה את המטען שישב לו בבטן והפעיל את אותם עשרות ספרים נהדרים. הייתה לי תחושה במהלך הקריאה שאני צופה בשברי רעיונות שלא מומשו, ושלא ממש היה לו כח לפתח אותם מעבר, אז הוא כינס אותם לסיפורים קצרים.
הסיפורים עצמם מזוויעים (לדעתי שלא לצורך) ולא מביאים איתם איזו בשורה נעימה, רק אפלה.
אז למה קראתי עד הסוף?
כי עם כל התלונות, עדיין מדובר בבעל מקצוע מנוסה, שיודע לטוות עלילה בדרך טובה.
כי איכשהו כן היה אכפת לי מהדמויות ומאיך שהדברים יסתדרו.
כי יש לי פינה חמה בלב לסיפורי אימה מצמררים, מוגזמים.
כי אני רוצה לחזור להיות בן 12-13 שמפחד מהחושך כי עלול להיות שם ליצן מרושע, שמנסה לעבור לטריטוריות ומאמין שהוא יחיד ומיוחד בעולם.

ועוד דבר אחד: יש לספר אחרית דבר, והיא לא סתמית.

» ביקורות נוספות של לנדן פארק-ליין
» ביקורות נוספות על אפלה מוחלטת, אין כוכבים