האמת שלפני הספר הז לא קראתי אף ספר מתח 'רציני' טיילתי בין הז'אנרים מתחת לקטגוריה נוער.
מצאתי את עצמי תתעניינת בספרי מתח והחלטתי להשאיל את הספר הזה רק על פי שם המחבר שהתקשר לי בקונוטציה לספרי מתח. לא בגלל הכיתוב על הכריכה האחורית (שנראה לי די סטנדרטי והלוודי) או בגלל הכריכה (צהוב חלמון. בע.)
ראיתי שהוא ארוך ולקחתי אותו כדי שיהיה לי מה לקרוא בחופש. סיימתי אותו בסוף בשלושה ימים.
ולא סיימתי אותו כי הוא היה נורא סוחף. פשוט רציתי לדעת איך העלילה הזאת, שמסתבכת כל פעם יותר בתוך עצמה יכולה להיגמר בגבול הסביר בכלל.
אז כלל שהמשכתי לקרוא זה רק הסתבך יותר כל פעם שנראה שהעלילה הייתה קרובה לסיום הבטתי בגוש הדפים שעוד לא נקרא והבנתי כבר שזה רק ילך ויסתבך.
אבל ככל שהעלילה סבוכה והספר ארוך יש המון פרטים קטנים שמרוב שצריך לזכור אותם לא הצלחתי להביא את עצמי לנסות 'לחשוב' מי רצח את מוניה וכו' וכו'.
אז פשוט חכיתי שהספר יאכיל אותי בתשובות כי באמת לא הצלחתי לחשוב 'עם הספר' . ובסוף רק לקראת ה20-30 עמודים אחרונים שזה התחיל התבהר הפיתרון בסוף היה די פשוט אבל לא ממש משהו שהייתי יכולה להבין בעצמי גם אם הייתי יותר מתאמצת.

כן הצלחתי לגיבור של הספר (ששרוי גם הוא באי ודאות מעצבנת). אבל שאר הדמיות היו מעורפלות מדי וגם ככה הספר היה מתוסבך והדמיות לא ממש הקלו את זה.

אז בסה"כ הכל היו קטעים שהספר כן היה מותח אבל ממש לא כולו היו בו חלקים הרבה חלקים שנמרחו ושברו את המתח.
בסה"כ הכל קראתי כמה ספרים אחרים שמתחו אותי יותר (שאומנם סווגו כנוער ולא מתח אבל תפסו אותי יותר.) ובסה"כ הכל לא איבדתי רצון לקרוא ספרי מתח. אבל אולי אני צריכה לחפש משהו שקצת יותר קרוב אלי (קשה לי שאני כמעט בת 16 להתחבר לדמות של מישהו בן 30 עם ילדה ,אבל אני בטוחה שלהורה היה הרבה יותר קל להתחבר לזה)

בעיקרון אם אתם תוהים אם לקרוא את הספר הזה ואתם מחפשים לעצמכם איזה ספר מתח ראשון אולי עדיף שתחפשו משהו אחר.

כנס נוער קורא; כמות מטורפת של אנשים שרק רוצים כמה שיותר ספרים! נכון שזה כיף?
זה פחות כיף כשאתה רוצה לחזור הביתה עם כמה ספרים, ובשביל זה אתה צריך להידחס בתוך המוני ילדים. מיוזעים. בחום.
ובגלל שאתה במצב כזה "הישרדותי" מסתכלים בדיוק על שלושה דברים שרואים את הספר: כריכה, סופר, ושם. אין זמן באמת לקרוא את התקציר או לחשוב על הספר (כי עוד שניה מוחצים אותך).
הכריכה לא ממש מלהיבה, והשם ארוך ומסובך אז למה בכל זאת לקחתי את הספר?
שם הסופר- בדיוק לפני כמה שבועות סיימתי לקרוא את 'גרם המדרגות הצורח' שכתב גם אותו ג'ותנן סטראוד, שאותו חיבבתי.

בדומה לגרם המדרגות הצורח גם הספר הזה מתרחש בלונדון, וגם הוא בעולם שבני האדם יודעים על התופעה העל טבעית שסביבם (כאן קוסמים ושם רוחות). מה שמכניס אתך לעולם שאומנם דומה לעולם שלנו אך בעל שינוי אחד מאוד משמעותי. והועלם מסתגל בצורה חכמה והגיונית לעולם שלנו למצב.
בעולם שבו מתרחש הספר הקוסמים שולטים בבני האדם הרגילים במדינה ומתפקדים כממשלה.
כל קוסם מקבל לידיו ילד שהיה קוסם, ועליו ללמד אותו את רזי הקסם. הסיבה שבגללה קוסמים אינם יכולים ללדת ילדים ולגדל אותם בעצמם קצת מעורפלת. אבל מהר מאוד הקוראים מתרגלים למצב הנתון.
הספר מופיע בשתי נקודות מבט:
האחת של ניתנאל. ילד צעיר שאומץ על ידי קוסם ממוצא ואשתו. נתיאל בעל יכולות מאוד מפותחות לגילו. אך האדון שלא לא שם לב ומתייחס אליו כתלמיד איטי. נתאל מתוסכל באופן קבוע ומשווע להערכה.
לאחר שנתנאל נפגע מאחד משרי הממשלה שבאים להתארח בבית אדונו. נתנאל מחליט לנצל את יכולתיו ולנקום.
הדמות של נתינאל בנויה היטב. אומנם בתחילת הספר קשה להתחבר אליו. המניעים שלו מאוד לא ברורים. ולמרות שהוא עקשן עד טיפשות, לעיתים מעצבן, ושחצן. הוא גם חש ברגשות אשם וטוב מיסודו- לכן הוא אחת הדמיות הטובות יותר שקראתי עליהן. מכיון שהוא אינו מושלם כרוב הדמיות הספרותיות. הוא אנושי!. אומנם כקוראת היה לי קצת קשה להזדהות עם ניתנאל בתחושותיו ומחשבותיו. אבל בכל זאת הבנתי אותו.

נקודת המבט השניה היא נקודת המבט של ברטימאוס השד: שד עתיק ובעל נסיון. הוא שנון ותככני וקל לאהוב אותו מהרגע הראשון.
הוא אכן דמות מושלמת. אין לו מגרעות חוץ מעצם היותו שד. והוא מנסה להעפיל על נתנאל אך לא מצליח. במהלך הספר השד לומד לחבב את ניתנאל. ונתינאל לומד לחבב את השד. הם עוברים דברים יחדיו ומצליחים בקושי לעמוד במשימות שהעמיד להם ניתנאל.

הניגוד בין השלמות של השד שאינו אנושי לבין נתנאל האנושי ובעל המגרעות הרבות, מדגיש את חוסר השלמות האנושי שבדמות של נתנאל.

העלילה מתחילה בצורה קצת אטית ולא רציפה. קצת קשה להתחיל, אבל אחרי שעוברים את שני החלקים הראשונים הספר מאוד זורם ומעניין.

ג'ותנן סטראוד לא מאכזב גם בספריו המוקדמים יותר. אני בטוחה שאחפש גם הבאים בסדרה.

מהפעם הראשונה שראיתי את הכריכה של הספר זה בחנות התלהבתי ממנו. הכריכה המבטיחה והתקציר המסתורי עשו את שלהם ולקחתי את הספר.
הספר מתחיל באירוע שהוא נחשב שגרתי בעולמו של הספר. חבורת ילדים נכנסת לבית רדוף רוחות ועליה להתמודד עם סכנות הבית, בעולם שבו רבות רוחות הרפאים נפוצות ואף מסוכנות. בתור קונספט בודד זה שובה ומעניין, אבל בשביל לכתוב את הספר שמבוסס על הרעיון הזה אנחנו צרכים עולם שיחזיק אותו ויעבור את מבחן האמינות, ואנחנו רוצים ספר לנוער – ילדים אז אנחנו צריכים שהמבוגרים לא יפריעו . ואכן רק ילדים מסוגלים לראות את הרוחות. ולמה? הספר לא ממש מספק הסברים. זוהי דגמה אחת מרבות של דברים שמופיעים בספר בלי הסבר מספק. צוין בספר יותר מפעם אחת שלבני האדם ידוע מעט כל כך על הרוחות. וזה נותן הסבר כללי להרבה מן התופעות בספר. למה הרוחות פתאום התפרצו כמגפה? האם המגפה התפשטה מעבר לאיים הבריטיים? ועוד המון נושאים שנשארים כשאלות פתוחות. דבר שהופך את העולם שבו מתקיים הספר למסתורי על גבול הלא ברור בכלל.
כשמדובר בסדרה לפעמים הספר הראשון עסוק קצת יותר בהסברים, והבאים מרחיבים את העולם שהספר הראשון הציב. אבל בספר הזה אנחנו לא יודעים הרבה יותר ממה שלמדנו בעמודים הראשונים. אני מקווה שהעולם יתפתח עם הספרים הבאים בסדרה ויענה על השאלות שלא קיבלנו עליהם מענה, זה יכול להפוך אתה הסדרה לייחודית ומעניינת. אבל כספר שעומד בפני עצמו זה מתסכל.

אבל חוץ מאיך 'הבעיה' התחילה, אנחנו יכולים לראות שהעולם הסתגל בצורה הגיונית לבעיות החדשות שלו. תאגידים למוצרים נגד רוחות רפאים עלו והצליחו. הממשלה קבעה חוקים כדי לנסות למגר את הבעיה. למשטרה יש זרוע שאחראית על תופעות על טבעיות וסוכנויות של ילדים שמטפלים בבעית הרוחות רוחות בניהול מבוגרים נפתחו כדי לפתור את הבעיה.

הדמיות דומות לעולמו של הספר. אנחנו לא יודעים הרבה על של שתי הדמיות הראשיות הנוספות (שאינן לוסי). ולמרות שאנחנו מכרים את האופי שלהן, אנחנו לא מכרים את עברן ויכולים רק לנחש מכל מני רמזים שהספר מואיל לשחרר לנו עליהן מדי פעם.
הדמות של לקווד בפרט קצת מעצבנת. היא לא נשברת או משתנה מה שמשווה לה מין שלמות. חבל שלא ניסו לעשות עם הדמות הזו משהו קצת יותר מעניין לפחות בספר הזה.
הצלחתי להתחבר לדמיות גם אם לא הצלחתי להכיר אותן לגמרי, קצת כמו בני אדם אמתיים מכירים אותם בהדרגה.

העלילה המרכזית של הספר מעניינת ונבנית בהדרגה. החלק המרכזי בעלילה מעניין.. והוא מצליח להעביר את התחושות של הדמיות והאווירה הכללית בצורה טובה.
אישית מאוד נהניתי מהאווירה בספר. אווירה של הרפתקאות שהזכירה לי את האווירה בפרסי ג'קסון שגם אותו מאוד אהבתי .
בסה"כ הכל מומלץ קצת מבלבל אבל מעניין.

ערימה של ספרים חדשים משבוע הספר ובכל זאת את זה אני מוציאה ראשון.
הכריכה יפה, התקציר מעניין, והשבחים על הכריכה כבר החתירו את ספר השנה בפעם השבעים.
אחד הדברים שתפסו אותי ראשונים בספר הזה זה שהעלילה מתרחשת בשוודיה, שניוי תרבותי מעניין ליד הפנטזיה האמריקאית הטיפוסית.- באמת נחמד לקרוא ספר מנקודת מבט תרבותית מעט שונה.

הספר בנוי בצורה של נקודות מבט שונות של רוב דמיותיו העיקריות.
כבר מההתחלה אפשר לראות את ההבדלים בין דמות לדמות. וההתחלה שמתחילה את אותו יום אצל מספר דמיות מצליחה להראות לקרוא בצורה מאוד מוצלחת את תכונותיה של כל דמות. יכלתי למצוא קצת מעצמי בהרבה מן הדמיות הראשיות, והאשיות של כל דמות ודמות מורכבת בצורה יפה ויחודית, וביחד הן מרכיבות דינמיקה קבוצתית מעניינת.
בצמוד לעלילה הראשית לכל אחת מן הדמיות יש מין עלילה צדדית משלה מה שעוזר לנו להכיר כל אחת מהן.

אבל הבעיות של הספר מגיעות כשעלילה האמיתית מתחילה.
בדרך כלל, כשיש ספר שעוסק בנושא מוכר יחסית בפנטזיה הוא משתדל לחדש דברים. אבל הספר הזה לא מאוד מתאמץ בקשר לזה מאוד. הוא משתמש בנוסחאות די מוכרות כמו 'נבואה' 'שדים' 'מכשפות' 'נבחרים' וכמובן איזה מלחמה ענקית עם כחות האופל בעתיד.
היחס של הדמיות לכוחות האופל והרשע די מעורפל. וחוץ מ'שדים' הקורא לא מקבל הרבה הסברים למה כחות האופל דווקא שם, או מה הם רוצים בכלל.
פשוט יודעים שתהיה מלחמה איתם, והם רוצים להשתלט על העולם בשביל לצחוק צחוק המרושע.

לקראת סוף האמצע הספר חוזר להיות די מעניין. ולמרות שקוראים שם הרבה דברים בלי יותר מדי הספרים מפורשים 'זה פשוט ככה'. הוא מצליח להיות מותח ובונה לעצמו מתח לא רע מדי פעם.

דבר שדווקא היה כן מקורי בספר ולא ראיתי התעסקות איתו בספרי פנטזיה-נוער אחרים אלה ההתאבדיות והנטיות האובדניות.
זה משהו שספרים אחרים יחסית נמנעו מלהתעסק איתו בדר"כ.

בקיצו הספר די שווה קריאה, למרות שהעלילה ה'מרכזית' נופלת קצת ליד העלילה הקטנה והאנושית יותר של הדמיות. אם יש לכם סבלנות והספר עדיין נשמע לכם מספיק טוב, אין סיבה שלא תקראו אותו.

התחלתי את הספר כשאני יודעת את הספויילר המרכזי.
אחרי ששתי חברות שלי קראו אותו היה קשה לפספס את הספויילר.
אז ההפתעה לא תפסה אותי וזה גרם לי להסתכל בעניים טיפה יותר שפיות על הספר.
בזמן האחרון הרגשתי מין נסיגה קצת מספרות פנטזיה. רציתי משהו יותר ממשי והספר הזה הגיע בזמן.
הוא זרם יחסית בצורה נחמדה, ובקצב אחיד. הספר פיספס יחסית את האתאקלמות של פאדג', בהתחלה הוא לא ידע ככ
מה לעשות ואז ברגע יש לו חברים. זה בטח לא ממש עובד ככה בחיים, וניכר שג'ון גרין אף פעם לא עמד במצב שהוא צריך להתאקלם.

את אלסקה ניסו לעשות כה מושלמת. מיוחדת, אך שבורה מבפנים. זה די לא עבד עליי. היא נראתה לי כמו דמות די מקושקשת ולא ברורה, לא מיסתורית.
שאר הדמיות בצד דווקא היו קצת יותר אמינות. בסה"כ הכל הם השלימו יפה את התמונה. וניכר שהושקעה בהם מחשבה מסוימת.
הדמות הראשית משעממת, אין בה שום דבר מיוחד חוץ מה'פטיש' למלים אחרונות. די מורגש שג'ון גרין כתב את עצמו עם שינוי קל בתכונות.
מה שיחסית ממש הוריד לי מהספר זה שהיה כתוב בסוף שג'ון גרין למד גם הוא בפנמיה באלבמה במקרה, ושגם לו היה קטע עם מילים אחרונות. וזה רק חיזק אצלי את התאוריה- כתב את עצמו והקצין את החוויות שלו לחלוטין.

אבל התחברתי דווקא לדבר הזה של 'האפשרי' זה דווקא התחבר לי עם הרבה מהמחשבות היו לי בזמן האחרון.
והספר כן ריתק אותי אליו. למרות שהוא מחורר מבעיות. ישבתי על 12 בלילה בשביל לסיים אותו.. היה בו בכל זאת משהו שהחזיק אותי.

לסיכום אחרי כמה ספרי לא פנטזיה או 'בקושי פנטזיה' אני חוזרת לפנטזיה.

אני שונאת להשאיל ספרים מאנשים ואז לשכוח שהשאלתי אותם, והם נתקעים חצי שנה אצלי.
זה בערך מה שקרה עם הספר הזה. השאלתי אותו מחברה, והתכוונתי לקרוא אותו מיד. כנראה קיבלתי ספרים אחרים וקצת שחכתי ממנו.
אז יום אחד היא פשוט נזכרה בו והאיצה בי שאו שאני אתחיל איתו או שאני פשוט אחזיר לה אותו.

אז התחלתי לקרוא אותו די מהר, ונזכרתי שכבר קראתי את הכמה פרקים הראשונים שלו פעם.
הספר בסדר, יש לו הומר פנימי נחמד הדמיות אמינות, בניות די טוב. אבל הדבר היחידי שמקורי בו זה המוסד הפסיכיאטרי.
כל דבר חוץ מזה נחרשו באלימות על ידי אלפי ספרים אחרים. והוא פשוט לא הצליח לעורר בי שום רגש של הזדהות או עניין.
כל הקריאה שלו בו נשארתי אדישה לחלוטין.
הדמות הראשית לא מעניינת בכלל. הדמיות האחרות מדי פעם מבליחות איזה עניין אבל גם הוא מתפוגג במהרה...
אני מניחה שאולי פשוט קצת מאסתי מפנטזיה. או שפשוט לא נתקלתי באף ספר פנטזיה טוב בזמן האחרון.

הרבה זמן לא כתבתי ביקורית, גם אם קראתי ספר נחמד פשוט לא התחשק לי לכתוב שסיימתי אותו..
הרבה זמן ספר לא השאיר אותי עם תחושה כזאת כמו הספר הזה.
מצאתי אותו סתם זרוק בספרייה והייתי בטוחה במאה אחוז שזה ספר מטומטם על רוחות רפאים.
קראתי יותר מדי פנטזיה ומד"ב. עד שהספר הזה היה נקי מזה זה מפתיע.
במקום עוד ערפדים ואנשי זאב אנשים אמיתיים ובעיות מסובכות. בלי נערה בת עשרה ורומנים לעוסים..
אולי רק בגלל זה אפילו נהנתי מהספר הזה.

אבל הספר פשוט חכם. למרות שיש בו משהו פשוט ולא מתנשא. הוא מצליח להביא עלילה רקומה בצורה מוצלחת.
קשה להבין את הדמות הראשית בהתחלה. אתה מנסה להבין את הגיבור אבל אתה מוצא את עצמך לא מאמין לו.
אבל הסיפור נרקם סביבו יפה ולאט. ואתה לומד לאהוב את כל הדמיות שבו. ולהרגיש בדיוק מה שהגיבור מרגיש.
לחץ, חרדה, בלבול, עצב. הספר מצליח להעביר את הרגשות האלה מאוד טוב.

הספר מביא גם לדיון כדרך אגב נושאים שקשורים ליחסים במשפחה.
לאיך כל דבר הולך במשפחות ודנמיקות פנימיות. שאף אחד לא נורמאלי לגמרי וכולם מוכתמים.
זה מסר טוב שאני מאוד מאמינה בו

אחד הטובים בהחלט שקראתי לאחרונה.

בפעם הראשונה ששמעתי על הספר הזה זה היה שבוע הספר, מישהי סיפרה בהתלהבות למוכרת בדוכן של פרוזה על הספר הזה, וכמה הוא מקסים. הקשבתי לשיחה שלהם בחצי אוזן בזמן שחיפשתי ספר אחר בכלל.
בפעם הבאה זה היה כבר כמה חודשים אחר כך שהבחנתי בו בספריה של הבית ספר. חברה שלי לקחה אותו לפני, ושהיא סיימה אותו היא המליצה לי לקרוא אותו. ושלקחתי אותו היא אמרה לי דבר אחד: "קחי לך כמה שעות ותקראי אותו רצוף." דבר שהתגלה כעצה מאוד חכמה.

הספר די סוחף, בצורה שמזכירה קצת סרט. הגבולות שלו בין סוף אמצע והתחלה מטושטשים, ונראה שהכול קורה במין נשימה אחת.
הדמות הראשית בעלת אופי מאוד אנושי שקשה לאפיין בתכונה אחת שהיא מורכבת ממנה. והיא דומה יותר למישהי שמספרת סיפור אמיתי מלמשהי שסופרת המציאה. ובכללי הסיפור מסופר בצורה אמינה מאוד, שמאוד צמודה למציאות. אני לא קוראת הרבה ספרים "סתם" שאין בהם מן הפנטזיה או מהלא יתכן. שאין בהם אנשים מיוחדים עם סיפורים מטורפים. אני לא בטוחה גם שיש הרבה ספרי נוער כאלה בסה"כ הכל. חלק ממה שיפה בספר הוא שהוא פשוט אמיתי, זה מה שהפך אותו לטיפה עצוב אפילו. כי זאת המציאות... חתנות, הלוויות, פרידות, ומפגשים ומהדברים האלה מורכבים החיים.

הספר טיפה נופל לקלישאות דברים קטנים כמו החברות של הכלה, ודברים קצת יותר גדולים.

בסה"כ הכל הוא הכל הוא מאוד נחמד. כי לפעמים צריך לקרוא משהו שהוא לא חלק מטרלוגית פנטזיה.

במבט לאחור את הספר הראשון חיבבתי, אבל לא ברמה שגרמה לי לספור כל שניה שאין לי אותו.
זכרתי אותו יחסית לטובה, למרות שהוא היה קצת יותר מדי קיטצ' בשבילי.

אבל הספר הזה שונה ממנו בתכלית. הוא הרבה יותר סוחף. ואחרי שמכירים את הדמיות הרבה יותר קל להתחבר אליהן מחדש.
יש לספרים שניים בטרילוגיות נטייה להוסיף עוד דמוית. הדמיות שפחות או יותר הסתכמו בג'ון וליב,
היו מרעננות ועיבו את העניין בספר לצד הדמיות המוכרות.
עולם המלחשים שהכרנו בספר הראשון התרחב. ונהיה מעניין מאוד.
אם בספר הראשון הוא היה קצת מעורפל ולא ברור בספר הזה הוא הפך לרחב יותר והרבה יותר מעניין. מבעד לעני הקורא המנהרות בעלות המון אפשריות, רק מחכים לדבר הבא שיגיע איתן. הן בהחלט אחד הצדדים החזקים בספר.
הרומנטיקה בספר הייתה הרבה יותר נוחה. אבל האמת שתמיד אהבתי יותר נאהבים מיוסרים מנאהבים ביחד.
שאיתן ולינה ביחד הם נורא דביקים, והתיאורים שלהם נמרחים ואני מאבדת עניין במהירות מהם. בנפרד כל אחד מהם הרבה יותר מעניין. הספר חושף לאט לאט את הסיפור המלא כמו בהרבה מהספרים הטבים, דבר שגרם לי להידבק לספר. (לשבת עד 12 בלילה שלמחורת יש יום לימודים :P)
אנחנו ממשיכים לראות את הדמיות הראשיות מתפתחות כל הספר דבר שמאוד גרם לי להתעניין בכל דמות בפרט. גם הדינמיקה הקבוצתית הייתה טובה הרגישו אותה בזמן שהדמיות היו ביחד בצורה טובה.
ולסיום הטוויסט גדול לא הפיל אותי מהכיסא אבל די חיממם לי את הלב, זה נחמד והכל אבל לא באמת נחוץ.. נראה שהסופרות פשוט לא הצליחו לוותר מספיק...
לסיכום הספר היה הרבה יותר טוב מראשון והעביר איתי שעות של קריאה מאוד כיפית
לא תתאכזבו.