וואווו ספר קשה לעיכול, לפעמים נאלצתי לעצור כדי להרגיע את הבטן המתהפכת שלי.
הספר מסופר מנקודות מבט שונות של אנשים המעורבים בדרך זו או אחרת בעאירוע המרכזי בעלילה, שכנה מציצנית, שבזכותה הרוע מתגלה.
הספר מעניק הצצה למוח הפסיכוטי ולאישיות אנטי-סוציאלית, להתנהלות היומיומית של אנשי מקצוע כמו שוטרים ועובדים סוציאליים,ומה מתרחש מאחורי הקלעים במוחם.


לא לבעלי לב חלש...

"ילדה מיותרת" וספר מיותר.
את הספר "ילדה מיותרת" אני חייבת לחלק לשניים כדי לא לחטוא לאמת:
1. הספר (מבנה, כתיבה ושות')
2. הסיפור (התוכן, הדמויות)

מבחינת הספר זהו ספר טיסה. הספר קצר השפה בו קלה לקריאה, הוא מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת , והוא מאוד "פופוליסטי" מבחינת המכנה המשותף אליו הוא פונה. הסיפור מאוד לא מגובש והעלילה לא מצליחה לשמור על קו מקשר. מאמצע הספר לכיוון סופו התחלתי לתהות אם עברתי לספר אחר.

מבחינת הסיפור זהו סיפור קשה על סמנתה, ילדה קטנה, שעוברת התעללות קשה מצד הוריה (שבתורם עברו התעללות מצד הוריהם)למה? כי מבחינתם היא "מיותרת". עד כאן הכל ברור. לי התחיל לצרום כשהילדה המסכנה הפכה להיות מיותרת גם מבחינת העלילה והסופרת. איפהשהו באמצע הספר הילדה הזאת נעלמת- היא הופכת להיות איזה קרש קפיצה לסיפור אהבה מעוות של הוריה ואין שום דגש מהותי על העוול שנעשה לה אלא יותר ניסיון להסביר ולתרץ אותו.

הספר מתחיל בניסיון של הסופרת לזעזע- הסיפור הכי קשה, התיאורים הכי לא אנושיים - אוי אוי אוי. אבל אז הסופרת לא יודעת מה לעשות עם התהום העמוקה והמהירה אליה הגיעה והסיפור מתחיל ללכת לאיבוד- נקודות המבט מתחילות להיות פחות ופחות רלוונטיות והספר הופך לצל של עצמו. הפריע לי מאוד(!!!) שנקודת המבט של הילדה לא באה לידי ביטוי. מרגע שראיתי את מבנה הספר היה לי ברור שהפרק האחרון ייכתב מנקודת המבט של סמנתה- ולא כך הדבר. עד שמגיעים לסוף הספר סמנתה היא לא רק ילדה מיותרת היא גם דמות מיותרת ונשכחת בתוך בליל סטיות שתלוש מכל מציאות.

בגדול אני לא אוהבת את כל הג'אנר שאני קוראת לו "הפופוליסטיות של הרוע". הנטיה לקחת תופעה כואבת ורצחנית שקיימת במציאות ובהיעדר כל כלי סיפרותי אחר לתאר אותה בצורה הכי מזעזעת- כדי לגרום להזדהות ועיניין אצל הקורא, משיגה בד"כ רק שטיחות ריגשית, הנאה רגעית ושום דבר מעבר.

אם נקח את "ילדה מיותרת" כדוגמה: בתחילת הספר הנונשלטיות בה מסופרות הזוועות היא כלי נהדר- היא בועטת לך ישר בפנים וגורמת לך להבין ש"היי זה קורה במציאות!" אבל האפטיות הזאת תקינה כשהיא משוייכת לדמות- ולא כשהיא מתחילה להרגיש כנובעת מהסופרת עצמה (כמו שקורה במהלך הספר)- משהו במעשים האלו בספר עובר אצל הסופרת לסדר היום כאילו הדבר החשוב היה לזעזע ולא באמת לעסוק בתופעה הנוראית ברבדים היותר עמוקים שלה ובעניי- זה ניצול ציני של כאב ומצוקה אנושית.

לסיכום: ספר שקל לקרוא מבחינת כתיבה וקשה לקרוא מבחינת תוכן. הדמויות טובות אבל באיזה שלב הולכות לאיבוד יחד עם הסיפור במערבולת חולנית ולא מציאותית. אני לא למדתי ולא לקחתי מהספר הזה כלום והוא 5 בסולם ליבי.

איזה רוע נוטף מהספר,בזמן הקראיה נדמה לי שכל
האכזריות שבעולם נמצאים בספר הנ"ל.
סמנסה נולדה ממש ממש בהריון בלתי רצוי,לברנדן
ושרלין,שחוץ מאשר לאהוב את עצמן ואת אחד את השני
לא סבלו אף אחד שיופיע בסביבתם.
הילדה הייתה בשבילהם לא רצויה,נתנו לה את המינימום.
בגיל שנתיים החליטו הוריה,לבנות לה סוג של חדר ארגז
לתת לה אוכל שלוש פעמים ביום ושתשרוד לבדה!!!!!!
השכנה בבית ליידם מרגישה שמשהו לא נורמלי בגידול הילדה
ומחליטה להודיע לשירות הרווחה.
וכשמגיעה עובדת הסוציאלית לביתם,הם מרגישים מאויימים
ונוטשים את הילדה בבית ונוסעים לחיות במקום אחר.
וכך מגלים השוטרים את סמנטה בת השלוש,גופה רקובה בחדרה
הארגז.
אומנם קראתי את הספר עד הסוף אבל ממש ממש הזדעזעתי ממנו.

טוב זה לא המילה לתאר את הספר, כי למעשה אין בו כל דבר שנקשר לטוב. רק רוע.. והרבה ממנו. אבל הוא ספר בלתי נשכח שנשאר איתך זמן רב לאחר מכן וגורם להבין שמציאות מזעזעת יכולה להתרחש גם כאשר על פני השטח הכל ורוד כמו הפרחים שמופיעים על כריכת הספר. אני לא יודעת אם זה מכוון אבל על הכריכה שלי הילדה שנחבאת בין הורדים כמעט נעלמת ולא ידעתי על קיומה עד שראיתי את הצילום כריכה כאן. גורם לחשוב שגם בזה חבוי מסר. ממליצה לבעלי קיבה חזקה בלבד.

זהירות. עלול להכיל ספוילרים.

הסיפור "ילדה מיותרת" מספר על שרילין וברנדון גטרידג' שנהיו הורים בעל כורכם לבתם הקטנה סמנתה.
לאחר כמה זמן סמנתה נעלמת וניראה שהיעלמותה אינה מפריעה לזוג האוהבים. להיפך, הם רק נהיים מאושרים מתמיד.
לאחר כמה זמן מתגלה בדיוק מה קרה לסמנתה, מה הוביל את הדמויות למעשים שביצעו ומאיפה כל הרוע התחיל.
לדעתי הספר התחיל מעניין, אבל בשלב מסויים הוא מאבד את עצמו והאמינות יורדת.
כשקראתי את הספר, בהתחלה חשבתי על רוז פיזם המסכנה.
אבל ככל שהעלילה התקדמה, הספר נהיה יותר מופרך, הזוי ויותר מידיי סוטה במקומות מסוימים.
בכלל, אני חושבת שהסיפור פשוט מספר על כל מיניי סוגיי אנשים עם סטיות ועבר טראומתי.
והרגיז אותי טיפה שהסוף של הסיפור, איכשהו, נגמר בצורה כזאת שהרעים איכשהו ניצחו וקיבלו את מה שהם כל הזמן רצו.
כן, אני יודעת שלא תמיד נעשה צדק בעולם ושהחיים לא תמיד הוגנים, אבל זה ניראה כאילו הסופרת הייתה בעדם.
אני לא בטוחה לגמרי להמליץ על הספר.
אני אומר כך:
תיקראו את הספר עד שהוא נהיה לא הגיוני ברמה שאי אפשר בכלל להתעלם מחוסר ההיגיון.

קשה להגיד על התוכן בספר זה, מומלץ בחום, אך אני בהמחלט ממליצה לקרוא את הספר.
מסופר על ילדה שלא רוצים אותה , מיותרת, לא רוצים אותה כי הוריה מסתפקים אחד בשני והיא רק תרחיק אותם זה מזו.
העלילה הרבה יותר מורכבת ממה שאני מתארת כאן. קל לשנוא/לכעוס על ההורים, אך כשמבינים שהם נהפכו ל"מפלצות" בזכות הוריהם והדרך בה גדלו, אנו שואלים את עצמנו את מי באמת צריך להעניש.... אנו למדים שוב ושוב כמה הילדות שלנו משפיעה על בגרותינו והתנהלותינו כבוגרים.
בנוסף לכך, העלילה מסופרת על ידי הסובבים אותם, כל אחד מהזוית שלו וממה שראה וחווה.
ספר חובה לכל הורה!!

מכיל ספוילרים.*

אהבתי את הנועזות והאומץ לקחת נושא כזה טעון וכואב ולכתוב עליו!
סופרים מעטים יעזו לעשות את מה שקרול עשתה, היא ידעה שיהיו קוראים שישנאו או יאהבו את הספר. לא מאמינה שיש כאלו באמצע.
זהו ספר חזק, התיאורים פחות טלטלו וזעזעו אותי לגבי סמנתה, מצאתי את עצמי נשאבת ומסתקרנת מברנדן ושרילין. צורת המחשבה שלהם והגישה, קווי האופי הברורים, זה שאין פערים בעלילה או בדמויות, האהבה המטורפת שמצאו אחד בחיק השני והעבר שלהם שלא פחות חשוב ומרתק. כעסתי על כולם, על ההורים הטיפשים של שרילין ובמיוחד על האבא הסוטה והמבחיל שלה, על אביו הנוראי של ברנדן ועל בת זוגתו הראשונה שהעזה להרים עליו יד. קשה להתעלם מהפרטים האלה כשמסתכלים על שניהם, חשתי רחמים ועוינות בו זמנית.
בנוסף, ברנדן הוא ביסקסואל וקרול לא מתביישת לכתוב על הרגעים שלו עם ג'יימס או על התשוקה לגברים ובו זמנית לשרילין.
הספר ברובו מעניין אבל פירוט הדמויות בלבל אותי, היו רגעים שלא הבנתי מי זה מי או למה יש כל כך הרבה דמויות לא רלוונטיות ונקודות מבט שונות כמו בקטעים עם השופט, הבחורה שהייתה צריכה להעיד וכדו' העלילה איבדה מעצמה. חיכיתי רק לסיים אותם ולהמשיך הלאה.

תמיד אהבתי עלילות לא שגרתיות ואפילו חולניות, קצת להיחשף למשהו אחר, לנקודות מבט אחרות שנותנות לך להרגיש כאילו המעשה שבוצע הוא בסדר ובדיעבד אתה קולט שמדובר ברצח וזה חולני.
נהניתי מרובו של הספר למרות שאפשר היה לקצר או להוסיף חלקים מעניינים יותר מאשר למרוח.

מומלץ.

קצת מזעזע לפעמים בתיאורים, אבל אין יותר מדי. אהבתי את סגנון הכתיבה שכל פעם מראים את נקודת המבט של מישהו אחר על אותו דבר בערך וזה מדהים לראות איך כל אחד תופס את אותו אירוע בצורה שונה.
אני ממליצה, ספר טוב!

ספר טוב ושונה, מאוד מקווה שלא קרה באמת. עם עלילה קשה ומטלטלת למרות שמהתחלה יודעים מה קרה. לא גיליתי שום אמפטיה להורים גם בסוף, למרות שזה מה שהמחברת רצתה כנראה. חבל שלא שמתם את התמונה של הספר (התמונה מקשה כל פעם לקחת את הספר ליד ולהמשיך לקרוא. כמו כן, היה קשה לי לא למצוא קווי דימיון בים הספר למקרה של רוז פיזם.