בתקופה שנגזר עלינו להוולד בה, הרוחניות היא מוצר רווחי. אנשים רבים חיים את חייהם מנקודת אור קטנה לאחרת - מהקפה של הבוקר הנשמה שלנו רצה דרך חושך מוחלט היישר לסטייק של הצהריים, משם לסדרה "שחייבים לצפות בה" בערב וככה בכל יום. הכל כדי לברוח מהריקנות ומהדיכאון שנובע מחוסר גירוי רגשי.
הדבר שונה ברגע שמשהו ממלא אותך - בין אם זה אהבה, או אמונה, או ציפייה למשהו גדול שהולך לקרות - פתאום כל דבר נראה גדול, עגול, נוצץ ומרגש. השאלה האמיתית היא, אם הרוחניות היא מוצר שאתה צריך לקנות ולצרוך כמו סם, או שאתה יכול לייצר אותה בעצמך, בפוטוסינתזה רגשית? האם זה רוחני לשלם למורים הרוחניים שלנו ערימות של כסף, כדי לקבל קצת מהאור? והאם בכלל, אפשר לקנות אור פנימי בכסף?
סוזן, הגיבורה הראשית בספר, היא בחורה עירונית רגילה, שבדיוק כמו רבים מאיתנו, מכורה לקפה, לספרים ולתשוקות ארציות לגמרי, וכמונו, היא מחפשת את האור שיאיר אותה וירחיק אותה מהתלותיות שבגירויים. כצפוי, המפגש המביך בין שני העולמות, הגשמי והרוחני, יוצר התנגשות מוכרת שאנחנו חווים בכל יום. העימות הפנימי בין הילד הפנימי שרוצה להאמין בפיות וקסמים, לבין ההגיון והבגרות שמנסים להשתיק את אותו הילד בכוח, הוא עימות שמוכר לכולנו ברמת התת-מודע.
אז מה אפשר להגיד על "אין לה אלוהים" של סוזן מוריסון? העומק שבשטחיות מפעים! ספר כיפי, נטול עומק מעיק, אך גורם לקורא בכל זאת להתבונן קצת פנימה בהומור ולחשוב קצת. בהתחלה קצת קשה לקרוא את הספר, בגלל שהתיאורים דיי חופרים ולא קורה כלום, אבל ברגע שדברים מתחילים להתהפך והכותבת מתחילה לעבוד על עצמה קצת יותר ומגיעה למסקנות דיי ברורות, מתחיל להיות מעניין. מומלץ למי שלא רוצה להתחייב לספר עמוק שיסחוט את הנשמה :)
(ד"א- מי תרגם את שם הספר, בשם אלוהים? השם המקורי כל כך הרבה יותר מתאים. אפילו סתם "זונת יוגה" היה מכין את הקורא יותר טוב למה שהוא הולך לעבור בכמה שעות-הקריאה הקרובות)
