ספרו של אלון חילו עוסק בעלילת הדם שהתרחשה בדמשק בשנת 1840. כמו בעלילות דם רבות, גם כאן נעלם אדם נוצרי במקרה זה נזיר, ומי שהואשם אלו היהודים אשר כידוע נוהגים לעשות שימוש בדם נוצרי לצורך הכנת מצות בפסח.

דמשק באותם ימים היא עיר מעורבת של יהודים, נוצרים ומוסלמים. הדמות המרכזית בסיפור היא דמותו של אצלאן, בן למשפחת פרחי אחת המשפחות הידועות והמכובדות בעיר. כבר בתחילת הסיפור מבהיר לנו אצלאן את מערכת היחסים בינו לבין אביו אשר אותו הוא מתאר כראיס אמיתי: " אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו."

אצלאן אינו נמשך לנשים אך בדמשק של 1840, זהו לא נושא שמדברים עליו (אולי גם לא בדמשק של היום). את ליל חתונתו (הכפויה, יש לומר) הוא עובר במצוקה וכשמגיעה השעה בה הוא נכנס למיטה עם רעייתו הטריה, הוא איננו מצליח לקיים את מצוות פרו ורבו והוא נתקף אין אונות, לבושתה הרבה המשפחה. לעומת זאת לגברים הוא נמשך מאוד ומשיכתו לבני מינו מלווה אותנו לכל אורך העלילה כאשר לעיתים נכנס הסופר לתיאור מפורט של יחסים הומוסקסואלים. בסיומם של יחסים כאלו בין אצלאן לבין הנזיר תומאסו, הולך תומאסו לעולמו ומכאן העניינים מתחילים להתדרדר.

חילו לא עוסק כאן רק בסיפור ההיסטורי אלא גם ואולי בעקר בנפש האדם, בהתחבטויות בין נאמנות לאמת לבין הצורך לסגור חשבונות. זהו סיפור רווי תשוקות חבויות וגלויות, יצרים מבעבעים ומערכה תמידית המתנהלת בין קולות הלב לקולות האמונה והמסורת.

הספר כתוב בשפה מליצית, עשירה, ערבה ובעלת גוון מקראי, דבר שהזכיר לי קצת את סגנונו של אילן שיינפלד. אני חייב להודות שבהתחלה לא היה לי קל עם הסגנון הזה אך ככל שהתקדמתי בקריאה, זה הפך לפרט שולי ובוודאי תסכימו איתי כי עדיף סגנון כתיבה כזה על פני שפה רדודה.

לפני שקראתי את הספר, קראתי מה בדיוק קרה שם בעלילת דמשק. ברור לי הסופר אינו מחויב להיצמד לפרטים ההיסטורים המדויקים וכי הוא בהחלט יכול לקחת לו את החירות הנדרשת לצורך כתיבת הספר ובניית הדמויות והעלילה. כך נהג גם אלון חילו אך ברמה בהחלט מינורית והוא גם מפרט על הענין הזה בפרק האחרון של הספר.

4 כוכבים בסולם גורן.

****


אני מאוד אוהב עברית. בייחוד עברית מלאה, אינטיליגנטית, עשירה, ואותנטית. מצד שני, אני יכול למצוא המון חן גם בעברית חדשה, "דלה" כביכול, אם היא נשארת מדוייקת ונאמנה לעצמה, כמו בספרים של אתגר קרת למשל. השפה היא כלי, שיכול להיות יעיל מאוד אם עושים בו שימוש נכון.
ב"מות הנזיר" העברית היא עשירה, מפותלת ומלאה פאתוס. זה מתאים, אולי, לתקופה ולמקום, כאילו ככה דיברו אז בדמשק, בתרגום ב"עברית ספרותית" למה שנכתב ונשמע אז בערבית מליצית ועשירה, אבל כך השפה מפסיקה להיות כלי, ומתחילה להיות לפעמים העניין עצמו. אני מתרגש מאוד כשאני נתקל במטאפורה חריפה ומדוייקת, אבל הבטן שלי משמיעה חריקת עצירה כשאני קורא על "שדיה המפוטמים". אני מצטער, אבל שדיה לא יכולים להיות מפוטמים. הם יכולים להתנועע כאווזים מפוטמים, אולי. (ואז כנראה שצריך ללכת לרופא). כך זה פשוט מליצי מדי, נפוח, וגורם לי לחשוב על הדרך שהסופר עשה כדי לנסח כל פסקה באופן הזה. אני לא רוצה לחשוב על הסופר כשאני קורא ספר. אני רוצה לשמוע סיפור, והשפה כל הזמן נדחפה לי בדרך. המון המון מילים, כמו "מלבושים", "עיכוסי רקדניות", "עקמומיים", "כלי הנקבים" (WTF?!). זה לא שאני לא מצליח להתרכז, אלא שלפעמים זה ממש יותר מדי. שווה לקרוא קצת את חיים סבתו שמשתמש גם הוא בשפה גבוהה, מליצית ועשירה אבל מצליח לעשות את זה במידה הנכונה, בלי לעבור את הגבול ועל הדרך גם לרגש.
התיאורים המפורטים של הזיונים החד-מיניים סבלו מאותה בעייה. שעה הוא מתאר מציצה, ובמילים מלאות לעייפה בפאתוס. יאללה, תתקדם. אני לא בטוח שצריך להיות כל כך מפורט, ומלא בעצמו, ומתאמץ כל כך. גם אם היה מדובר בזיונים "סטנדרטיים" בין גבר ואישה, זה היה עולה על העצבים בשלב כלשהו.


ספר פסדר.


***

עזבתי באמצע, וזה לא קורה לי הרבה... לא יודעת אם זה הוא או אני. אני חוששת שהשפה המליצית והמעוטרת מדי אינה תורמת במקרה זה. אך הכריכה מדהימה, כל הכבוד על הרעיון המקורי והעיצוב.

אצלאן פרחי, מתבגר בן 15, בן למשפחה עשירה ובעלת השפעה בדמשק של 1840 נוהה אחר גברים. נהייתו אחר גברים בעיר שבה נהיה אחר גברים ומגע אסור עמם גורר עונש מוות, גוררת שרשרת של אסונות.

להלן ספוילרים מעטים, קלים והכרחיים לתיאור האווירה. אצלאן בן ה-15 לא רק אוהב גברים, הוא גם מתנהג כהומוסקסואל נשי. כבן תפנוקים הלבוש בהידור וכמתבגר זה עוד מתקבל איכשהו. המגע המיני הראשון שלו הוא עם ספר משכונת עוני. זה מזהירו שלא לבוא במגע עם גברים אחרים, אך תשוקתו הבלתי ניתנת לכיבוש למגע עם נשיקות גבריות ומוטות זקורים הנבלעים בכל הזדמנות גורמת לכך שאצלאן בכל זאת פוגש את הנזיר תומאסו חובב הבנים ובמגע מיני ביניהם הנזיר המבוגר מת. אצלאן חושש שדבר המגע המיני הזה יוודע ברבים. הוא בוחר בדרך מזעזעת לטפל בנושא והוא מבתר את הגופה ומשליך את חלקיה לנהר הסמוך.

אצלאן גדל במשפחה בה האב קובע כל. מהאם הוא זוכה ליחס דו משמעי: מצד אחד היא מלבישה אותו במיטב שמלותיה וזוכה לאיפור המענג אותו ומצד שני, מיד בהגיע האב הביתה היא מספרת כמה אצלאן התנהג רק ומיד הוא טועם את נחת זרוע האב והיחס המשפיל של אחיו. בנוסף לכך הוכרח אצלאן להתחתן עם בתו של החכם באשי ובליל כלולותיו לא מצליח אצלאן להביא עצמו לבעול את כלתו כנחוץ וכצפוי.

שני קווי עלילה אלה זוכים להיפגש כשבעיר מתחיל חיפוש אחר הנזיר ואצלאן מחליט להתוודות על כך שרצח את הנזיר. בחקירתו הוא טוען טענות שונות ולבסוף מתמנה חוקר בהיר שיער ובהיר עיניים, יפה תואר וצעיר. החוקר חוקר את אצלאן באופן פרטי ואצלן ממהר להתאהב גם בו ומספר לו שלמעשה אביו, אחיו ודודיו רצחו את הנזיר למען דמו, שישמש את היהודים למצות פסח הקרב ובא. כאן מנסה אצלאן להתנקם במשפחתו המשפילה ובדרך זו גורם למאסרם של הזכרים במשפחה ולפרעות כנגד הרובע היהודי כולו הן מצד הנוצרים והן מצד המוסלמים.

אלא שהסיום אחר לגמרי מהצפוי, בדרך יש מלחמה, המרת דת וגאולה גדולה.

קשה לחרוץ את דינו של הספר. מצד אחד השפה אינה שפה נמוכה והספר כתוב היטב כספר ביכורים של חילו. גילויי האהבה של אצלאן לאהוביו כתובים בצורה מן הבוטות שראיתי באיזשהו ספר שקראתי לאחרונה. למרות המקום, דמשק הריחנית, הצבעים והקולות כלל אינם באים לידי ביטוי בספר, בטח לא כאלה שבאו לידי ביטוי על בגדד בספרו של עמיר מפריח היונים. גם הפרעות שנפרעו המוסלמים והנוצרים ביהודים אינם מזעזעים כל כך והספר נדמה מהתחלה ועד הסוף כספר זימה בוטה והלבשת האיכות עליו נעשית בדרך של אירוע חברתי היסטורי בהיסטוריה של העם היהודי בגולה. זה לא ממש משכנע. אם הספר היה מתמקד יותר במה שקורה להומוסקסואל צעיר, המבקש לממש אהבתו בכל תנאי ומה כאן החטא ומה עונשו, ניחא. משום מה בספר הזה זה לא כל כך משכנע. אבל חייבים לזכור שמה שקרה קרה באמת מבחינת האירועים ההיסטוריים ורק סיפורו של אצלאן הולבש על הכל כדי להגביר את העניין במתרחש אז.

למרות זאת הספר קריא ונדמה לי שעורר בשעתו הד מסוים.

אלון חילו: מות הנזיר. חרגול 2004 (ספריה)
פרשה של מחשבות ומעשי טומאה בשפה נהדרת פיוטית ונמלצת. בספר באים יפה לביטוי רגשותיהם של גברים לא גמורים, שהיום מתקבלים ע"י החברה אך אז לא זכו להבנה אלא לרגשות שנאה, חותמת טומאה ועונשים כבדים עד מוות. סביב בחור מפונק יחיד ורגשותיו ומעלליו נרקמת דרמה מותחת מן המאה התשע עשרה הכוללת במרכזה את עלילת דמשק 1840, תיאורי העיר דמשק וחיי הקהילה היהודית שם. במחצית הספר, כבר לא יכולתי יותר כי מאסתי ברגשותיו ותפנוקיו האגואיסטיים של אצלאן, הגם שנרשמו בשפה יפה-פיה. דרכו להגיע לאביונה אינה מספקת וחבל שאינו עובר תהליכם מוסריים עמוקים יותר או תיקון אחר. לו נאלץ לחיות מתאפק או מיועד, היה זה איש מעניין יותר. 50 שנות החרטה שאותן העביר במנזר, השנים שאולי היו הופכות את ספר המתח המתיפייף הזה לספר מעמיק, אינן בכתוב.

לקרוא אחד של הסופר
ולראות כיצד יתפתח כהוגה
שושן

אלון חילו מציג בספר הסבר משלו לעלילת דמשק שהתרחשה בשנת 1840. אפשר שההסבר של חילו הגיוני, שהרי כל קצוות העלילה קשורים וסגורים, אולי סגורים מכדי להותיר מקום לספק. אלא שלראות עיני מתבלטת מעל העלילה דווקא השפה העברית, זו שכבר דיללנו ושחקנו, המרימה את ראשה ומציירת בצורה חושנית ומשכנעת את דמשק שלפני מאה וחמישים שנה.

כתוב טוב, מעורר את הדמיון, קולח.

דמות חלשה ומורכבת בסביבה בלתי יצבה, אלימה ומאיימת, נקלעת לשרשרת אירועים שמסבכת אותה עד למעבר ליכולתה.

מומלץ כספר "התרעננות"