ביקורת ספרותית על אל תלכי לשם מאת הדסה בן-עתו
ספר טוב

---

ספר המעלה נושאים בצורה מורכבת, הרבה עלילות ותת עלילות שאיני בטוח כי כלן נדרשות.
הסיפור הראשי הוא אדם שאישתו נרצחה מואשם ברצח ויוצא זכאי משפטית. הספר בודק בתהליך מתקדם את משמעות הזיכוי ומשמעות הצדק . המסקנה כי יש צדק "תחושתי" ויש צדק משפטי. לעניות דעתי פרופסור ברק פרץ את הגדר הזאת והוא דיבר על "האדם הסביר".
הנושא המורכב הזה מולבש על סיפורי משפחה ואהבה ,חוקיים" ו"לא חוקיים". ויוצר מסגרות הידברות מענינות.
מעל לזה נוסף רובד של "הסתרת סודות", במשפחה ומיחוצה לה.הסיפור מראה כי לפעמים הניסיונות להגן על מישהו על ידי הסתרת עובדות יכולה לפגוע מאשר להועיל.
הספר הוא רומן ולא דיונים משפטיים קליניים. החלק הזה קולח, שוטף ומעורר אמפטיה.
ועם זאת הספר לעתים קשה לקריאה מן הטעמים הבאים:
א. הכתבת היא שופטת. מהיותה כזאת, אינה נותנת לפרט כזה או אחר לחמוק מהעלילה למרות שזה עלול להכביד.לעיתים יש חזרה או סיכום של ארוע וזה מיותר.
ב.יש יותר מדי דמויות מרכזיות בספר, וניהולן או הרחבת העלילה מכבידה מעט על הקורא.לעיתים זה מביא את הסיפור למצב של רומן רומנטי.
הצדדים החיובים שבגללם ראוי לקרוא את הספר הם:
- לשופטת לשעבר בן עיתו, יש ביקורת, שלדעתי היא מוצדקת, על שיטת המשפט האדברסיבית( במילים פשוטות - ישחקו עורכי הדין לפנינו, השופט מוגבל ופסיבי יחסית לגבי הראיות).וכן הירהורים על מהות הצדק. זה חשוב ומענין.
-התיאור שלה של הקשרים האנושיים בין גיבורי העלילה, הם אמיתיים פשוטים וכנים. הם אינם גולשים לפרזות מחד ואינם נכנסים לקרביים תרתי משמע. ממש במינון הנכון.
ולכן עם כל המורכבות אני ממליץ לקרוא את הספר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אל תלכי לשם