ביקורת ספרותית על תיכון אבלון מאת מג קאבוט
ספר מעולה

---

קודם כל- סיפור מ-ר-ת-ק!
במלוא מובן המילה!
לא השתעממתי לרגע, נהניתי לקרוא כל מילה, ספר ממכר!
קראתי אותו פעמיים והפעם השנייה היתה מרתקת אפילו יותר מהראשונה :]
ועכשיו- לכמה שאלות שעלו בביקורות... שאני חייבת להודות שאני די הופתעתי מהן, כי לדעתי התשובות נורא ברורות.
לא הבנתם למה זהו שם הסיפור..."תיכון אבלון", למה? כי לפי דעתי הכל התחיל מאבלון, תיכון אבלון. מפני שזה בעצם הבית, האי המסתורי שהפך את אגדת המלך ארתור לכל כך מסתורית. הסיבה שבגללה האגדה כל כך המפורסמת וידועה בקרב הציבור. השאלה הכל כך לא ברורה שכולם רוצים להיות אלה שמסוגלים לענות עליה- לאן המלך ארתור נעלם? היכן הוא? והאם הוא שרד, האם גבירת האגם הצליחה בכלל להציל אותו?
ואבלון הוא בעצם המפתח לכל השאלות הללו. ברגע שנדע אם אבלון קיים, ברגע שנמצא אותו, יהיו לנו תשובות מלאות ובהחלט מספקות.
ומדוע התוספת "תיכון"? טוב, כל מי שבעצם קרא את הספר בטח משער מהי התשובה. זהו התיכון שבו איליין - אגב, נורא אהבתי אם השם, לדעתי הוא מקסים - התחילה תקופה חדשה בחייה, הכירה את וויל, ואת האגדה עצמה - יותר נכון זכתה לחוות אותה, משום שהיא הכירה אותה די מזמן "בזכות" הוריה.
אבל זו רק סיבה אחת. הסיבה שנייה, לפי דעתי, היא ש"תיכון" בעצם מייחס - ורומז לנו בעצם - שהספר בנוי ומותאם לתקופה המודרנית.
והתמונה? אין לי מושג למה דווקא זו. אבל כרגיל, אני אנחש - לפי דעתי התמונה בעצם מנסה לרמוז לנו גם, כמו שם הסיפור, על העלילה. אלא שהיא מעבירה לנו מסר שונה במקצת. התמונה בעצם רומזת לכך שהעלילה ידועה - לכל מי שהכיר את אגדת המלך ארתור לפני שקרא את הספר - ושהדמויות הן לא יותר מבובות, שמשחקות וחיות את אותה ההצגה מחדש, את אותה ההצגה עם אותו הסוף המר. או שלפחות זה מה שחברי מסדר הדוב חשבו שיהיה הסוף. שזה בעצם מוסר ההשכל שמתעורר בתמונה מבלי להיות כתוב במילים - שהכל, אבל הכל, ניתן לשינוי, ושהדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. ושאיך, למרות כל הסיכויים, אהבתה של איליין - או יותר נכון היותה נמשלת לגבירת האגם - שינתה לגמרי את הסוף, והצילה חיים!
ולכן רבותיי, זה לא ספר רגיל - או לפרוטוקול, "הזוי" - זהו ספר מדהים! ואין לכם מושג איך שנסחפתי איתו ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אלא אם כן גם אתם קראתם אותו... ואם לא קראתם? עופו לקרוא או להזמין אותו בספרייה העירונית. כי הוא אחד הספרים שבאמת סחפו אותי רחוק. ועליו נאמר: "יש ספרים שאתה קורא בנשימה אחת, ויש ספרים שאתה קורא בלי לנשום!" אגב, למי שלא הבין, הוא מהספרים שאתה קורא בלי לנשום (D:).
אני ממליצה לכם בחום ובלהט לקרוא אותו ולנסות לא למהר לסוף - למרות כל המתח - ולהנות מכל רגע.

» ביקורות נוספות של מוריס
» ביקורות נוספות על תיכון אבלון