אני לא אכביר במילים, כי אין זו דרכו של קארבר.
זהו הקובץ הראשון של סיפוריו שאני קורא וגיליתי דבר מה מעניין לגביו. הוא מרתיע. הוא מרתיע, אבל אם תתנו לו להתקרב, אם תמשיכו לקרוא את סיפוריו למרות הרתיעה, תזכו בחבר חדש. אחד מלנכולי ופסימי לרוב, אבל גם דעתן, משעשע לפרקים ולפעמים, כמו שאמרו כבר לפניי, חסר פואנטה לחלוטין. לכולנו יש את החבר הזה שאנחנו רוצים לשמוע את הסיפורים שלו, לא משנה כמה משעממים הם בעצם או אם אין להם איזושהי נקודה פנימית בכלל. אם תרשו לעצמכם לאמץ את קארבר אל ליבכם, כנראה שהוא יהיה החבר הזה. הוא יעסיק אתכם גם שעות אחרי שהוא הפסיק בכלל לדבר, ואם זה לא סימן לגדולה מסויימת, אינני יודע גדולה מהי.

נוראה היא המלחמה ונוראים הם קורבנותיה.
המינגוויי מציג לנו את רוברט ג'ורדן, הגיבור הטראגי של רומן זה, שמעביר אותנו שיעור בדילמות של מלחמה: האם יש כאן משהו שהוא צודק? האם יש דברים ששווה למות למענם?
התשובות מסקרנות ומאירות עיניים.
במשך חודש של קריאה צללתי עם רוברט ג'ורדן, אנסלמו הזקן, מריה היפה, פבלו השיכור, פילאר האימהית וחבריהם הציוריים אל תוך מלחמת האזרחים בספרד ובצורה מסוייימת, אני גם רוצה לחזור לשם וגם ממש לא.
ברור שארצה לחזור כי כל כך אהבתי את הדמויות וסיפוריהן הנפלאים, אבל כמובן שלא ארצה לחזור כי כמו שהתחלתי, כך אסיים - נוראה היא המלחמה ונוראים הם קורבנותיה.

כיף גדול ומסע הזוי שמעביר אותך דרך השאלה - היכן ההבטחה לעתיד של הגיבור הלכה לאיבוד בדרך? יכול להיות מעט מעיק ברגעים מסויימים, אבל הדמיון השופע של שייבון ניכר ומציל את המצב תמיד.

ברמת דיוק של מנתח פורס לפנינו פראנזן את ארה"ב המודרנית בצורה כל כך אנושית שלא הכרנו קודם. אחרי הספר הזה, ארה"ב היא לא רק ארץ של קפיטליזם ומכוניות גדולות, אלא ארץ שהבעיות שלה מתבטאות קודם כל דרך הסיפורים של התושבים. דרך מסע חוצה יבשות, מוביל אותנו המחבר על פני שנה בחיי משפחת למברט שכל אחד מבניה ובנותיה עובר בה מעשיות מפותלות ומקוריות מאוד, דרכן מראה לנו פראנזן את כל צדדי החיים האנושיים בארה"ב של המאה ה- 21. הספר לא משאיר דבר לא פתור וכל הדברים מתחברים לכדי אחד ב"חג מולד אחרון" בבית המשפחה.
משפחה מודרנית, חיים מודרנים, קלאסיקה מודרנית.

הקונספט המעניין של הספר - היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל - בעיקר כשהיא מסופרת מנקודת מבטן של דמויות שלא התפרסמו ברבים, מעלה ציפיות די גדולות מהרעיון ואופן הביצוע.
אבל לצערי הרב, ספרו של יוסי שריד לא היה הרבה מעבר לספר בסדר, כזה שאני קורא אבל לא נלהב ממנו, לא אחזור אליו.
למה?
כי מהספר מצטיירת דמותו של המחבר יותר מאשר דמיון. במהלך הקריאה אני יכול בעיקר לראות את יוסי שריד מספר את הסיפורים כמו שהוא היה רוצה שהם יהיו במציאות ופחות כמו שהוא היה מדמיין אותם בצורה פנטסטית. לא הוכנסו טוויסטים, אלא רק נבחרה "הדרך שלא הלכו בה". רק הפרק האחרון עוד היה מעט יותר דמיוני עם דמותו הגדולה של דוד בן גוריון. קיבלתי תחושה ששריד בעצם אומר דרך הספר "אם הייתי שם, זה מה שהייתי עושה".
לסיכומו של עניין, זהו ספר לא יותר מבסדר, קריאה קלילה שבאופן מפתיע לנושאים שהיא מעלה, לא מציפה הרבה מחשבות בראש הקורא על "מה היה אם...?", אבל מעבירה את הזמן.

מעורר מחשבה עמוקה על השיח הציבורי בין חרדים לחילונים ומעלה את השאלה: עד כמה דק הגבול בין אהבה לשנאה? הטכניקות בספר משאירות רושם שהושקעה הרבה עבודה כדי להעביר את הסיפור בצורה כמה שיותר קלה לעיכול ועם זאת באופן מספיק סובייקטיבי כדי להבהיר שהספר הוא הסיפור מנקודת מבטו של הסופר-מספר.

אשכול נבו מגיע עד לבאר ולא שותה ממנה. שוב, הוא רחוק מרחק נגיעה מפואנטה משמעותית ורצינית, אבל שוב הוא בוחר לא לגעת, להישאר נקי. כל כך חבל לי שכותב מוכשר כמוהו בוחר להגיע כל כך קרוב, אבל כנראה בגלל הרצון לא להרגיז אף אחד הוא הולך צעד אחד פחות ממה שהיה הופך אותו מסופר בולט לסופר גדול. בסוף הוא הרגיז אותי.

זה לא "תולדות האהבה", אבל אי אפשר לעמוד בפני כתיבה כזאת.

רוב הזמן אתה לא בטוח מה אתה קורא, על מה אתה קורא, מה הסיפור, מי הגיבור, מה הפואנטה.
אבל אתה גם יודע שזה לא משנה, כי המילים עושות לך משהו בפנים ואתה מבין דברים בלי לדעת איך.
בסוף אתה גם מבין שאתה קורא את הופמן, אתה קורא על עצמך, הסיפור לא כתוב על הדף, אלא אצלך בפנים. בסוף אתה מבין שהגיבור הוא אתה.
בסוף אתה מבין שזאת הפואנטה.