שם הספר מאוד מטעה, מי שחושב שיקרא כאן משהו אקזוטי בדמות טשקנט הרחוקה יתבדה.

הסיפור פוגש את יגאל מאור בן השבעים ותשעה תקופה קצרה לאחר שהתאלמן מאישתו. הוא מוצא שביתו גדול מידי והוא לא מסתדר בו ולכן מחליט להשכירו ולעבור לדיור מוגן. הוא מאמין שבכך יכנס יותר רוגע ושלווה לחייו, אך תיק מסמכים ישן שאישתו הטמינה עמוק בבוידם מתגלה עם מעברו לביתו החדש. התיק מכיל מסמכים על כך שאישתו נהנתה לכתוב סיפורים ואף השתתפה באופן פעיל בחוגים לספרות. יגאל לא ידע על כך הרבה מכיוון שהיא לא שיתפה אותו יותר מידי בעניין זה. בתיק המסמכים מתגלים מסמכים שונים המעידים על קשר בין אישתו למנטור הספרותי שלה שחותם בראשי תיבות ב.פ.

יגאל שבעברו היה חוקר בנציבות המס ומתורגל לקרוא בביקורת רבה מסמכים מרגיש שהיה במכתביו של ב.פ יותר מאשר מכתבי ביקורת ספרותית ועולה בו המחשבה שאישתו אולי בגדה בו. תוך כדי קריאת המסמכים הוא גם מגלה מידע על ילדותה של אישתו שהייתה יתומת מלחמה מהנאצים וברחה לטשקנט בילדותה, אישתו לא שיתפה אותו במידע על תקופה זו בחייה וסקרנותו מתעוררת.

יגאל מאור מכיר בבית הדיור המוגן את ליזי, אלמנה בלונדינית יפהפיה ואנרגטית ובניהם נרקם קשר תוך כדי שהיא עוזרת לו לגלות את עברה של אישתו.

נתן שחם היה כמעט בן שמונים כשכתב סיפור זה. אין ספק שלכתוב סיפור טוב הוא יודע היטב גם בגיל מתקדם זה בו חלק גדול מהאוכלוסיה כבר עם אלצהיימר ושאר עניינים בריאותיים. הוא מצליח לייצר עניין ואפילו מתח מסויים בסיפור תוך כדי חשיפת עברה הסודי של אישתו.
נהנתי מהקריאה, לטעמי הסיפור ארוך מידי (460ע"מ) ומתפתח מאוד לאט.

אני לא מדרג ספרים (זה נראה לי יומרני יותר מאשר לכתוב חוות דעת שהיא אפילו לא ביקורת) אבל לוא הייתי מדרג ספרים הדירוג של הספר הזה היה גבוה, ללא שום הגזמה אולי אפילו במקום הראשון. בכנות מזמן לא יצא לי להתחבר כלכך לספר, עד כדי שזה הביא אותי אפילו להרים שיחת טלפון עם נתן שחם, הסופר בכבודו ובעצמו. התנצלתי בפניו שאני אולי מפריע לו, הוא כיום בן 91 ולבטח כבר זכה ללא מעט שיחות שכאלה (אפילו פנים אל פנים) במציאות. הוא באמת עבר לא מעט בחייו, והכל בזכות ולא בחסד למרות שגם בעניין של חסד, בהתחשב לזה שהוא בן של אליעזר שטיינמן הוא יכל להסתפק בהבאת ספריו של אביו לדפוס ובהעסקת עצמו סביב חקר הדברים שכתב כמו לנוח על זרי דפנה אבל לא, מי שמכיר את נתן שחם יודע שהוא לא כזה ובכך זכינו אנחנו לא פחות מאשר מאשר שחם בעצמו שהוא בעל שם עולמי.

אני כמעט ואף פעם לא ממש מתייחס לעטיפות של ספרים, למרות שאני מוצא את עצמי לא פעם אומר לעצמי שגם אליהם צריך להתחיל ולהתייחס ולשים לב שיש סופרים מסויימים שיוצאים לאור כמה מהדורות של ספרים שלהם ומעת לעת העטיפה שלהם משתנה. עטיפת הספר שהיא אגב ציור של טבע דומם, משום מה הרבה זמן הייתי בטוח שזו לא פחות מאשר תמונה, מזכירה לי את סגנון של עטיפות הספרים של אהרן אפלפלד (קחו לדוגמא את "האיש שלא פסק לישון" ואת "מים אדירים").

עד היום קראתי לא מעט מספריו של נתן שחם אבל נראה לי שדווקא בספר הזה הוא הטיב לתאר את הדמויות שהוא העלה על הכתב עד כי אפשר לחוש שהן כמו יוצאות מדפי הספר ובהפסקות שבין קריאה לקריאה אנחנו, הקוראים יכולים לחוש במשהו מנוכחותם בלי לראות אותם מעבר לשורות הכתובות. לא אגזים אם אומר שיצירת הספר הזה הוא פשוט גאונות לשמה, אם בשימוש במילים ואם בטכניקת הלשון. הכל כלכך מדוייק כמו היה סטט בבית-המקדש, והקודש היא הלשון העברית. להזכיר שאם לא ביולוגית אז לפחות רגשית יש לו קירבה למחייה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ולדור שהאמין בהחייאת השפה והיה כמו ירא שמיים על השימוש המדוייק בשפה. אני לא אכביר במילים, כי פשוט לא אוכל למצות את חווית הקריאה המוגשת לקורא בספר הזה.

נתן שחם בלי עין הרע כתב לא מעט ספרים מתחילת דרכו (לפני לא פחות משבעים שנה !!) ועד היום במשך השנים אחת לכמה זמן לא רק שהוא עושה רושם הוא גם מראה לקוראים שלו איך הוא למד להתעלות על עצמו, המחשבות וההרגשות על הפער בין הדורות והיחס בין המינים ממש מוכיח את זה. לא להאמין, אני באמת לא האמנתי אבל בקטע מסויים בספר שחם העלה גם קטע ארוטי אבל יאמר לשבחו שהוא העלה תיאורים שרק משרתים את העלילה, ואומר שבניגוד לספרים אחרים זה לא גרם לי ולוא לרגע להירתע מהכתוב.

תמיד אהבתי לרכוש ספרים אבל מאז שהתחלתי לעבוד התחלתי להפוך את זה לתחביב עיקרי שלי, לצאת אחת לשבוע, ביום היחיד בשבוע שבו אני לא עובד ולבקר בחנויות ספרים יד שניה, כל פעם בחנות אחרת. לוא דווקא בכדי לקנות ספרים כמו להריח ולחבק אותם. אני מחפש ספרים להעשיר בהם לא רק את הספריה שלי אלא גם את רוחי. לצד הכאב שיש עותקים של ספרים שכבר אי-אפשר למצוא אותם בספריות העירוניות זה סיפוק גדול למצוא דווקא אותם. ביום שישי האחרון, ביקרתי בחנות שזכיתי למצוא בה ערימה של ספרים שנתן שחם כתב במרוצת השנים. תחילה התלבטתי באלו מהספרים לבחור אבל ברגע שביניהם יש את "דגן ועופרת", "האלים עצלים" שהם ממש מהספרים הראשונים שהוא כתב ועוד לא יצא לי לקרוא דברים מתחילת דרכו ומצב של הספרים הוא כשל חדש, ואומר לא רק שאף אחד לא קיפל את הדפים שלהם אלא גם לא קישקש בהם ולא טבע בהם איזו חותמת, הבנתי שהם מיועדים לי. עכשיו יש להם את החותמת שלי ואני כמובן כבר לעולם לא אפרד מהם.

מיותר לומר כמה שהעניין הזה ריגש אותי, זה אולי מה שדחף אותי הכי הרבה, אחרי התלבטות לא מעטה להתקשר אל שחם, לומר לו כמה שאני אוהב אותו ומאחל לו בריאות שלמה ואריכות ימים. שהספרים שלו (כבר רכשתי עד היום לא פחות מעשרה ספרים שלו) הם אוצר בשבילי ולדעתי שאלה של זמן עד שאת "הרחק מטשקנט" יעבדו לסרט קולנוע. בעיניי לספרים שלו יש פוטנציאל מאוד גדול לעשות את המעבר הזה, ובמיוחד לספר הזה בעיקר מהסיבות שהבאתי בכל האמור לעיל. תעשו טובה לעצמכם ותקראו את הספר הזה.

המשפט הראשון של הספר עשה את העבודה מבחינתי. מצאתי בו מעין הבטחה שאני יכולה לשחרר את המוסרות ולהפקיד את עצמי בידיו האמונות של סופר שיסחף אותי ל"הרפתקה" בדיוק כמו שאני מחפשת לעצמי. ההרגשה הייתה של חזרה אל הקרקע הבטוחה והמוצקה של הבית (זה לא בדיוק נשמע תואם את ההגדרה של הרפתקה, ובכל זאת הסתירה הפנימית הזאת מתארת את מה שאני מקווה למצוא בהרבה ספרים). אחרי קריאה של ספר (מצוין) באנגלית, היה כיף לקרוא מה שכתב סופר שאני יודעת את שפתו והוא את שפתי; ומעבר לזה, סופר שיודע לכתוב (את זה ידעתי מספריו על רביעיית רוזנדורף) ויצליח לגעת בדברים המוכרים לי ולהביע כל מיני רחשי לב, גם כאלו שלא הייתי מודעת להם או שלא ידעתי לנסחם במילים. ובאמת נתן שחם יודע לכתוב. יש כמה דיאלוגים ותיאורים מצוינים ודקי אבחנה של בית גיל זהב ושל יחסיו של גיבור הספר עם ילדיו המבוגרים וגם של אהבתו לאשתו שהלכה לעולמה. בכל זאת בחלקים גדולים של הספר, הוא לא נעם לי. לפעמים גם קצת ייגע אותי. ועם זה, בשום שלב לא הייתה לי בעיה לחזור לקריאה ולהתחבר אליה. בחלקו האחרון של הספר הרגשתי שמתממשת במידה רבה ההבטחה מן המשפט הראשון לספר שיסחף ויעטוף אותי בחמימות.

גיבור הספר הוא יגאל מאור, אלמן בן שבעים ותשע, גימלאי של היחידה הארצית למודיעין שטח וחקירות בנציבות מס הכנסה. הוא מחליט לעבור לדיור מוגן מאחר ומאס בחיי הרווקות שנכפו עליו עקב מות אשתו האהובה ליזי מסרטן.

במהלך פינוי דירתו והשכרתה לבוריס ויבגניה, זוג עולים מרוסיה, הוא נתקל בתיק עור ישן ובו מכתבים והערות שכתבה אשתו על חייה הסודיים. הוא מחליט לקחת עמו לדיור המוגן את התיק ולעבור ביסודיות על תוכנו.

מר מאור (כך הוא מכונה לאורך הספר כולו) ידע שאשתו משתתפת בסדנאות כתיבה אך מעולם לא ראה ולא קרא את פירות יצירתה. היא הייתה פרפקציוניסטית וטענה שהיצירות עדיין לא בשלות. מר מאור לא לחץ עליה ולאמיתו של דבר גם לא גילה עניין רב בכך.

עכשיו, כשהחל לעשות סדר בדברים, הצטער מאוד על חוסר התעניינותו. במאוחר הבין שהכתיבה הייתה חלק מאוד משמעותי בחייה והחוויות שעברו עליה בתקופת מלחמת העולם השנייה (היא הייתה מילדי טהרן) הותירו חותם עמוק ובל יימחה בנשמתה. הוא גילה מכתבים שכתב לה ב.פ. על יצירותיה. כל ניסיונותיו לגלות מיהו ב.פ. העלו חרס. ברור היה לו שזהו סופר ידוע אשר נתן סדנאות כתיבה באוניברסיטה. הוא קרא את ספריו של מי שחשבו לב.פ. אך לא הצליח להסיק מכך הוכחה ברורה.

מיד ביומו הראשון בדיור המוגן "התלבשה" עליו אישה נאה ואסרטיבית בשם רות. היא הייתה אלמנתו של מנתח לב ידוע ובסופו של דבר הפכה לבת-זוגו של מר מאור. ההתחקות אחר יצירותיה האבודות של ליזי מאור עוררו גם בה עניין רב והיא עזרה רבות למר מאור. רות גילתה כיווני חקירה מעניינים ולא התביישה לשאול את האנשים שמר מאור נרתע מלפנות אליהם ישירות. כל חיפוש היצירות מתואר בספר כמבצע בלשי של ממש ומעורר עניין רב.

הגיבורה הראשית של הספר היא ליזי מאור. על אף העובדה שהכל מתרחש לאחר מותה, הרי דמותה העדינה והמיוחדת עומדת במרכזו של הסיפור כולו. דמויות משנה נוספות הם שלושת ילדיו של מר מאור, הסופר שאול עין-דור, שוכרי הדירה בוריס ויבגניה ועוד מספר דמויות מעברה של ליזי בשואה אשר מתגלות בעקבות החיפוש הנרחב של מר מאור.

יש בספר דיאלוגים שנונים ונפלאים בין מר מאור לבין רות, בינו לבין בנו מולי ובינו לבין יבגניה. כתיבתו של נתן שחם היא מופלאה, אהבתי אותה מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את הספר היתה לי ציפיה שרובו יתמקד בסיפור ילדי טהרן, אותו לא הכרתי. בפועל הספר מתמקד בסיפור בלשות מתובל במפחתולוגיה אחרי הסיפור, וההתרחשות ההסטורית מוזכרת על קצה המזלג. אי לכך - התאכזבתי.
הסיפור עצמו אמין ומדוייק למדי, והדמויות המתוארות בו לקוחות מחיי היום יום שלנו הישראלים. מסיבה זו הספר בכל זאת קריא ויש בו עניין.
שורה תחתונה - בסדר.

מעולה, המשך יבוא