#
לפעמים יש ביקורות מסקרנות על ספרים שאין סיכוי שאקנה מסיבות שונות (אני מקווה שלא סתם מקמצנות...) אבל אין לי התנגדות לאסוף אותם מהספסל עליו הם מופיעים.

יש שאלה המופיעה בספר הזה כמה פעמים:"למה אין (כמעט) ספרי מתח ישראלים?" שואל הסופר, שלפי הכריכה האחורית הוא מומחה לספרות מתח. התשובה שלו היא משהו כמו כי אין לנו פשעים חמורים מספיק וחסר לנו מסתורין, מרכיבים עיקרים בספרות מתח עניפה. ובכן. זו תשובה שכל לב ישראלי פטריוטי יתרחב למקראה. אבל נראה לי שהיא שגוייה או לפחות מוטה. אין ספרות מתח ישראלית ראוייה לשמה בעיקר כי הסופרים הישראלים עושים כמעשה משעני. יש בסיפור המון תיאורים של רחובות בחולון הבלש הולך ברחוב שנקר, ופונה ברחוב סוקולוב, חולף על פני שכונה בשם "שושנים" (שאני די בטוחה שאין בה שום שושנים...) ובאופן כללי – חג לחולונים, שירגישו בספר הזה בבית. אבל כל מי שלא גר בחולון משתעמם ומרגיש מנוכר. הלאה. המון תיאורים יש פה של הבלש המופנם, המנוכר להוריו (שהם, תאמינו או לא, זוג קשישים לא כל כך מעניין המקבל משום מה במה בספר). הבלש – אברהם אברהם, ששמו מהווה תזכורת לחוסר ההשראה של הוריו (לא שהורים יצירתיים הנותנים לצאצאיהם שמות של חייזרים זה יותר טוב...) מנוכר גם לנושאים נוספים. אבל כשמגיעה אם לבן 16 שנעדר מביתו, הוא אינו שואל אותה או את עצמו שאלות שרלוונטיות לסיפור שלה. הוא מָרְצֶה לה על הסיבה למחסור בספרי מתח מקומיים... וזה לפני שבירר האם היא בכלל קוראת ספרים (היא לא...)

מסכימה שיש חן מסויים בעיצוב דמות של בלש סתמי ורגיל, לכאורה. לא גבוה ולא נמוך. לא נולד עם כפית כסף בפה, לא חכם ולא טיפש, שהתכונה הבולטת בו היא הרגשת נחיתות מסויימת ויכולת אמפתית מסויימת. נחמד שאפשר לאסוף אותו אלינו בחיבוק מגונן, לטפוח לו על הגב וללחוש "אתה בסדר. אל תדאג". אבל במציאות הקיימת כמו שאני תופסת אותה, שוטרים מורכבים מחומרים אחרים: יש בידם כוח על אזרחים והם משתמשים בו בלי למצמץ. הם לא יפגינו שום עדינות נפש מיותרת ונימוסים הם איבדו כבר בקורס השוטרים. כך שלנסות למכור לי שוטר מסוג אברהם אברהם (בישראל, לא בדנמרק, כן?) זה לפחות אוקסימורון.

והספר? ככה ככה. משעני כותב מין כתיבה של עניים כזאת. לא חושבת שהוא מוצלח ככותב מתח – הוא נסחף למחוזות אחרים, המשקל שהוא נותן בסיפור לסיפורי שוליים גדול מדי, הוא לא מנסה למשוך את הקורא(ת) להתעניין בגורלו של עופר שרעבי הנעדר, או בהרגשתם של הורי הנעדר. הרגשתי שמה שמעניין את הסופר זה הוא עצמו והוא כותב את עצמו בגיבורו. אבל גיבור בנוי לתלפיות הנמצא בין דמויות מטושטשות, עם סיפור שממריא רק לקראת הסוף, זה אולי הכרחי לספר מתח אבל לדעתי ממש לא מספיק.

בימים מתוחים ממילא - ספרי מתח לא נמנים על הז'אנר החביב עלי. למרות זאת נפל עלי הספר הזה בימים מצוננים, שנשארתי בבית עם מרק עוף ואף אדום כמיטב המסורת.
נראה לי ספר סביר בהחלט, שעומד במטרה שהציב לעצמו. אפשר בהחלט להתחבר ולהעביר איתו ת'זמן. כמובן, שמבאס לקרוא אבל ברור שהמציאות יכולה להיות הרבה הרבה יותר גרועה.
עכשיו ספוילר קטן ולכן מי שמבקש לקרוא הספר מתבקש להפסיק לקרוא הביקורת.
ביקשתי להפסיק אז למה ממשיכים ?
הספוילר - עוד יכולים לא לקרוא ההמשך -
היו טובים לקרובים אליכם - לעולם לא תצטערו על זה.
בריאות ואריכות ימים.

אני חושבת שהספר מעולה. אני בדרך כלל לא קוראת ספרות בלשית אבל את הספרים של משעני שזה כבר השלישי שאני קוראת ממש אוהבת. נראה לי שיש בהם אנושיות ותוכן אמיתי מעבר לסיפור הבלשי. הדמות של אברהם אברהם ממש מעניינת ושונה.

שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיס ג'יין מארפל, המפקח ז'ול מגרה, המפקח ווקספורד, המפקח אדם דלגליש, פרי מייסון, ג'ק ריצ'ר, דייב גרני, אראסט פנדורין, קאלה בלומקוויסט, הארי הולה, הארי בוש, מא רמוצאווה, רב פקד רוי גרייס, פירט דקר, ארצ'י מקינלי, פרידה קליין, קאסי מדוקס, דוקטור קיי סקארפטה, ג'קסון ברודי, ויש פורי. ובעברית: מיכאל אוחיון, גבריאל אלון, ליזי בדיחי.

אפשר להמשיך עוד, אבל נראה לי שדי. איך נכנס ברשימת השמות המפוארים האלה אברהם אברהם? שאלה טובה.

את ההמלצה לספר הזה קיבלתי מדוידי, ורשמתי לפני לקרוא אותו. אפילו הכנסתי לרשימת קריאה שקראתי לה "צריך לקרוא מתישהו". אז מתישהו הגיע, וקראתי. עופר שרעבי בן השש עשרה נעדר מביתו. אמא שלו מתלוננת אבל לא מספקת מידע, אבא שלו ימאי בהפלגה, האחים שלו בחזקת נעלם, החברים שלו לא קיימים, וגם בפייסבוק אין הרבה מה לקרוא, ואין אף אחד שיכול לספר מה הוא עשה. או מי הוא היה בכלל. זה מוזר, אפילו מוזר מאוד. השכן שלו זאב אבני כן יודע לספר, אבל זה הופך את הסיפור למוזר עוד יותר.

ואיפה הבלש בכל הסיפור? זה שישפוך אור על התעלומה ויצליח בעזרת שכלו המבריק ויכולת ההיקש המדהימה שלו לפענח את התעלומה, קצת לאט יותר מהקצב שבו הקוראים הצליחו לפענח אותה, אבל הרבה יותר מהר מכל הסובבים, ובכך הוא יכה אותם בתדהמה, ויפליג אל האופק הבהיר. או יחכה לתעלומה אחרת.

אז יש בלש. רוצים לנחש איך קוראים לו?

אברהם אברהם. שם סתמי לחלוטין. לא מזהה. אפור. מעורר תהיות איך הוא מציג את עצמו בטלפון. ( - שלום, זה אברהם. - תזכיר לי איזה אברהם? - אברהם אברהם). מעורר בדיחות. אבל מהסוג הלא מצחיק בעיקר. חוץ מזה הוא לא מעורר כלום. שם שאי אפשר לבנות מאחוריו אישיות. שם אפור.

ואברהם אברהם הוא אכן אפור. פשוט. רגיל. בן שלושים ושמונה. רווק, אבל לא בליין. עובד. גר בחולון, שהיא עיר משעממת בפני עצמה. בלי חברים. בלי אקסית מיתולוגית. בלי שלדים בארון. בלי תחביבים איזוטריים לשעות הפנאי. כאן הוא הפסיק אותי במחאה. יש לו תחביב לשעות הפנאי. הוא קורא ספר מתח ומוכיח שהבלש בספר טועה. תחביב נחמד, לכל מי שהוא לא בלש. עבור בלש תחביב כזה אומר שהוא בוחר לעבוד גם בשעות הפנאי שלו. איש רגיל, בעיר רגילה. כל כך רגיל ועכשווי שהתחלתי לחשב באיזו שנה הוא נולד, והאם הוא מכיר את משה כהן שהיה שנה מעלי וגר בבלוק שלי.

איש לא מעניין. אולי זה בכוונה. אולי זה הבלש החדש. דור ארבע של הבלשים. אחרי הבלש העל-אנושי החד והמבריק כתער, אחרי הבלש הגבר-גבר השרמנטי והאפל, אחרי הבלש השיכור הדכאוני והרגיש. מגיע הבלש-הסתם. "יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. אבל במהלך הקריאה התחלתי להתגעגע להארי הולה. לפעמים אני אומרת "זה יש במציאות. בשביל לקרוא את זה אני יכולה לפתוח עיתון, לא צריך ספר במיוחד". אבל המציאות של אברהם אברהם היא כזאת, שאפילו לעיתון היא לא תגיע. הייתי אומרת שבשביל אדם כזה אני יכולה להסתפק בשכנים ברחוב שלי, אבל השכנים שלי מעניינים באמת, לא רק לתפארת ההשוואה.

ואולי הוא סתם עייף, פקד אברהם אברהם. הוא מפעיל את החקירה, אבל בלי הרבה כוח, בלי מוטיבציה, עושה מה שצריך ואפילו מגיע לפריצות דרך בחקירה, אבל בלי שום התלהבות. או תנופה. הוא מתשאל, הוא כותב, הוא שולח ממצאים לבדיקה, ומדבר בטלפון. הוא אפילו מנסה להילחם באינטריגות הפנים-משרדיות. אבל הכל בעייפות. ורוחה של העייפות הזאת שורה על פני כל הספר. ואם זאת הכוונה, זה הצליח קצת יותר מדי טוב, והאפיל על הדברים הטובים שכן היו בספר.

עכשיו זו בעיה. בארצנו הקטנטונת לכתוב סקירה שלילית על ספר שנכתב כאן. הרי בטוח שיש לי חבר שיש לו חבר שהיה בצבא עם הכותב, או למד איתו באוניברסיטה. אולי הוא אפילו קורא כאן. ובסך הכל הספר בסדר, גם אם לא גרם לי ליפול מהכיסא. אז שלושה כוכבים, ואני מקווה שלא פגעתי יותר מדי.

ספר נורא בעיני
ממש אבל ממש לא נהנתי לקרוא את הספר
כתוב מבולגן נורא
לפעמים לא מובן ולא ברור
קפיצות בזמנים , כתוב מפוזר נורא
עמוס גם לעיתים בפרקים משעממים ומיותרים שלא קשורים כלל לסיפור, כמו סיפורים מייגעים של אחד המשתתפים בסדנת כתיבה שמשתתף בה אחד מהדמויות הראשיות, למי אכפת בכלל ומה זה שייך. או הסיור המודרך והרומנטי בבריסל של הבלש הראשי המוביל בחקירת נער נעדר באמצע החקירה.. מה נסגר איתו??
המשכתי לקרוא רק כי רציתי כבר לדעת איך זה מסתיים
הגיבור הוא פשוט בלש דביל שפשוט לא ברור לי אם בכלל ראוי להקרא גיבור כי הוא פשוט בלש גרוע ומטומטם.
(עזבו את זה שהמשטרה בארץ לא משהו בלשון המעטה)
בקיצור אל תבזבזו על זה זמן
למי שלא רוצה ספויילר אל תמשיכו לקרוא








מסתיים סיום זוועתי ועם טעם מר בפה

בזמן האחרון אני נתקל כאן ב'סימניה' בתופעה מאוד מאוד מעניינת, שקראתי לה: "תופעת הפגישות הסימנייתיות" - תופעה שבה כותבי הביקורות הסיפרותיות מספרים בביקורות שלהם על חוויותיהם ממפגשים כאלה או אחרים עם הסופרים שכתבו את הספרים עליהם הם כותבים, או עם דמות כלשהי בספר, כמו אפרתי שנפגשה עם יו נסבו ממש לא מזמן למשל, ועוד כמה.
אז החלטתי שאם הם עורכים כאלה פגישות, אז למה שגם אני לא אערוך? זה יהיה בספר הבא שאקרא, הבטחתי לעצמי. והספר הבא היה 'תיק נעדר' של דרור משעני, שבמרכזו עומד בלש בשם 'אברהם-אברהם'. החלטתי להיפגש עם הבלש.
אם יש משהו שאני צריך לדעת לגבי מפגשים עם בלשים, ושביום הפגישה לא ידעתי, זה שצריך לקבוע את אותן פגישות מראש (לפחות חודש מראש). ביום הפגישה יצאתי מביתי, והלכתי לכיוון האוטובוס שיוביל למשרדו של אברהם-אברהם שנמצא בחולון. לרוע מזלי, היה שרב כבד בחוץ (קרוב ל-40 מעלות צלזיוס) עם לחות מעיקה שגרמה לי להזיע כמו מטורף, ואם זה לא מספיק אז גם לא היה מזגן באוטובוס. היה שם צפוף מאוד שם בתוך האוטובוס, ובגלל שרוב הנוסעים היו זקנים, נאלצתי לעמוד. אחר כך, יצא שבטעות ירדתי תחנה אחת מוקדם יותר ממה שהייתי צריך (כנראה שהחום והצפיפות לגמרי עלו לי לראש, ואולי זה קרה גם בגלל שלא יכולתי להישאר עוד באוטובוס הזה) ונאלצתי ללכת כרבע שעה ברחובות העיר חולון, מיוזע ועצבני.
לבסוף, כשהגעתי למשרד שלו, מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, סוף סוף הרגשתי אוויר מזגנים נעים, וסוף סוף הגיע הרגע שלו ציפיתי: הפגישה שלי עם הבלש אברהם-אברהם. אבל מסתבר שמיהרתי מדי לשמוע, כי כשניגשתי למזכירה שלו ושאלתי אותה אם אני יכול להיפגש עם אברהם-אברהם, היא אמרה לי שהוא עסוק.
"מה עסוק?!" שאלתי בלחץ, וכבר התחלתי לראות את החלום שלי מתרסק לי מול הפנים כמו מגדל בבל. "אני רוצה להיפגש איתו!", ואז הוספתי: "בבקשה, זה דחוף!"
"קבעת פגישה איתו?"היא שאלה.
"מה לקבוע פגישה?!" שוב נלחצתי. "הייתי צריך לקבוע פגישה?"
"כן, ככה זה. אברהם-אברהם הוא אדם מאוד עסוק"
"מה עסוק?!"
"תגיד" היא פנתה אליי. "מה הקטע שלך, שאתה חוזר אחרי כל מה שאני אומרת, ומוסיף לזה את המילה 'מה' בהתחלה?"
"מה חוזר?!" לא הבנתי. "ובמה הוא עסוק כל כך, האברהם-אברהם הזה, שהוא אפילו לא יכול להיפגש איתי, אם יותר לי לשאול?"
"יש לו איזו תעלומה עכשיו לפתור. משהו על איזה נער אחד שנעלם" היא ענתה לי על השאלה.
"אז תגידי לו, בבקשה, שאם הוא לא מקבל אותי עכשיו, אז אני עוזב מיד את המשרד הזה ולא חוזר לכאן יותר בחיים, ושלא יתלונן אחר כך שבמקום נער אחד שנעלם יש לו 2 נערים שנעלמו!" הגבתי בזעם.
המזכירה הסתכלה עליי במבט של 'נו, מה אני יכולה לעשות?'
ניכנעתי. אמרתי לה ביי ביי, בעודי מדדה באיטיות לכיוון היציאה. באיטיות, כי אולי יש סיכוי שהיא תתחרט, תרחם עליי ותפגיש ביני לבין אברהם-אברהם. אבל היא לא התחרטה. טוב נו, לפחות ניסיתי. אולי בפעם אחרת...

***

יש לנו קרובי משפחה שגרים בחולון, ושאותם אנחנו נוהגים לבקר מדי פעם, ולפעמים אני גם מתארח אצלם לילה או שתיים. ככה שאפשר לומר שאני מכיר את העיר חולון די טוב - לפחות את האיזור שבו הם גרים: האיזור של פארק פרס, ימית 2000, וכל מרכזי הקניות הרבים שיש באיזור. בנוסף, אבא שלי עבד הרבה שנים בבית דפוס שנמצא בחולון. ולמרות זאת, למרות שאני מכיר את חולון ממש ממש טוב, זכורה לי איזו פעם שהלכתי שם לאיבוד. זה היה כשהייתי קטן, בטיול בפארק פרס, לאחר עוד ביקור שיגרתי אצל קרובי משפחתנו. רגע אחד של של חוסר ריכוז, וקשר העין שלי ושל הוריי התנתק, ואיבדנו אחד את השני. כמו שאמרתי, הייתי מאוד קטן, ולכן מיד איך ששמתי לב שהוריי כבר לא נמצאים איתי, נכנסתי ללחץ. 'איפה אמא ואבא יכולים להיות?' שאלתי את עצמי כמה פעמים בלב, ולאחר שחיפשתי אותם קצת בסביבה, התחלתי להגות את השאלות האלו גם בקול רם. הלכתי בין אנשים, וחיפשתי בין הפרצופים השונים את פרצופם של הוריי, אך ללא הצלחה. ככל שהזמן עבר, ההיסטריה בקולי גברה ואיתה גם כמות הדציבלים שבקולי, וממש צעקתי בקול רם את המילים 'אבא, אמא, איפה אתם?' - ואז ניגשה אליי אישה אחת, ושאלה אותי בדאגה מה קרה. לקח לה קצת זמן לברר, בין כל הבכי והנהי, מה בדיוק קרה, וכשהיא הבינה, היא נרתמה לעזור לי בחיפושים, שאלה אותי כל מני שאלות כמו מתי ראיתי אותם פעם אחרונה ואיך הם נראים, תוך כדי מילות נחמה שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג. בסוף אני ואותה אישה לא מצאנו את הוריי. אבל אל דאגה, הוריי הם אלה שמצאו אותנו. חיבקתי אותם בחוזקה, ואמרתי שמאוד דאגתי להם, ולרגע חשבתי שלא אראה אותם יותר בחיים ושהם לא יראו אותי, וביקשתי מהם, אפילו התחננתי, שלא יעשו לי את זה יותר, ושתמיד יוודאו שאני נמצא יחד איתם.

הספר, כמו שבטח כבר הבנתם, מספר על בלש בשם אברהם-אברהם, שמתבקש לחקור אודות נער אחד שנעלם יום אחד מביתו מבלי לומר דבר ומבלי להשאיר סימן למקום הימצאו, והשאיר את אמו הדואגת לבדה.
אז האם עופר, הנער האובד, יימצא בסוף, כמו שמצאו אותי? כדי לגלות את התשובה, תצטרכו לקרוא את הספר עד סופו - וזה משהו שאני לא כל כך הצלחתי לעשות, למרות שניסיתי. טוב, זה גם ספר בלשי וגם ספר ישראלי, אז למה בדיוק ציפיתי? אברהם-אברהם, למרות שמו המיוחד והקליט, הוא דמות בלש משעממת למדי, ולגמרי ארכאית. הוא הזכיר לי עוד המון בלשים מכל מני ספרים אחרים, לא היה בו איזה משהו מיוחד ומעניין שיגרום לי חיבור כלשהו. סתם בלש, כמו עוד בלשים, וזה רק הוכיח לי שוב למה אני לא מת על הז'אנר (אז אולי בכל זאת טוב שבסוף לא נפגשנו...). גם העלילה לא מעניינת במיוחד - יש תעלומה, נער נעלם, אברהם-אברהם שואל את עצמו שאלות, חושב מחשבות, חוקר קצת ומחטט בפרטים, וזהו בערך. אז החלטתי לדפדף לסוף כדי לראות מה גרם לעופר להיעלם, כי בכל זאת זה עניין אותי, וראיתי שבעמוד 262 מוצג מכתב שעופר כותב להוריו ושבו הוא מספר להם את סיבת היעלמותו. בואו נאמר שלא ממש נפלתי מהכיסא (כלומר, זה לא היה סוף ממש מתוחכם), וכך יצא שהרווחתי 2 ציפורים במכה אחת: גם לא המשכתי לקרוא את הספר המשעמם הזה, וגם גיליתי את הפיתרון של התעלומה! כמה דברים חיוביים שבכל זאת יש לי להגיד על הספר: 1. הוא מתרחש בעיר חולון, וחלק מהמקומות שמוזכרים בספר היו ממש מוכרים לי, והיה לי נחמד מאוד לקרוא עליהם (למרות שלדעתי לחולון, שהיא עיר מקסימה ביותר ושהיא סוג של בית שני בשבילי, מגיע הרבה יותר מלהיות מקום ההתרחשות של ספר בלשי לא מוצלח) 2. הכתיבה הייתה אחלה (אבל לא איזה משהו יוצא דופן) 3. התקציר עשוי מאוד יפה (ואני חושב שהקטע המצוטט בתקציר הוא הקטע היחיד ששווה ציטוט בספר הזה, וגם קריאה) 4. עיצוב הכריכה, עם הנער שעשוי מקווי מתאר של מפת וויז, היה גם מאוד יפה.
לסיכום, לא כל כך מומלץ.

את הספר קראתי במקביל לצפייתי בסדרה אשר הוקרנה ב-כאן 11 והנה לפתע הדמויות בספר קרמו עור וגידים. לעופר הנעדר יש פנים
האמא, האבא וכמובן אברהם אברהם וחקירתו אחר הילד הנעדר עופר.

העלילה אפס נחמדה, ילד נעלם בוקר אחד, האמא מדווחת למשטרה, הם כמובן בהתחלה לוקחים העל בערבון מוגבל, הילד ברח, כעסתם עליו? הוא עם חברים וכו וכו'.

האמא כבויה, האבא עובד על אוניה ולא נמצא בבית,אחות מוגבלת בשכלה בשם....דנית - שאפו על בחירת השם, אח קטן,
ושכן שדוחף את האף יתר על המידה, אשר הופך להיות חשוד כאשר משתיל מכתבים בתיבה ומשאיר הודעות אנונימיות במשטרה.

אברהם אברהם חוקר המשטרה, אדם די בודד, יש לו מנטרה קבועה, סוג של קלישאה "למה אין ספרי בלשים בעברית?" - כי אין כאן פשעים בעברית....נו מילא.

פרשית חטיפה, רצח, רצח בתוך המשפחה, ומה לא, הכל כאן, גם גם בשפת הקודש.

הסוף המפתיע הכל מתגלה..... מה עלה בגורלו של עופר ולמה.

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם.
השאלה צריכה להיות למה אין ספרי בלשים עברים טובים. למה תמיד ספרות המתח העברית לא ספרות מדהימה. הרי יש סופרים עברים טובים. שלו, גרוסמן, יהושוע ועוד שאני לא זוכר כרגע. למה השפה בספרי המתח קצת שכונתית, קצת פשוטה וזולה. זה לא שהשפה שלנו לא מסוגלת לכך. הרי ספרי מתח מתורגמים כן כתובים בעברית מרתקת. אז למה?
והגיבור, אברהם אברהם, (כאילו???). שהייתי ילד גיבור היה מישהו כמו גון ווין. איזה פר עם כתפיים גדולות שביד אחת מלטף ילד וביד שנייה מביא אגרוף לרעים. לא מפחד ולא נרתע מתחרות. וחוץ מהשם המצחיק שקיבל, גיבורנו איזה ניחנח שמפחד מהקולגות שלו, מלא ברגשות שמפריעים לו לחשוב על העבודה שלו. הרי אם ארצה לראות אדם קירח, לא גבוה ודי חנון, יש לי מראה בבית.
אני מחפש גיבור אמיתי. זה לא שהוא צריך להיות מושלם אבל שיהיה גבר. כמו הארי בולה למשל. שיכור אבל עם אחריות. כל העומק שיש היום לגיבורים, קצת מפריע. כאשר העומק נהיה יותר מהעלילה, משהו הולך לאיבוד.
וזה לא שהעומק הזה גרם לי לחוש סימפתיה לאדון אברהם. חצי מהספר הייתי מנותק ממנו לגמרי.
והדמות השנייה בספר (מי שלא קרא שידלג על הפסקה הבאה כי היא יכולה להרוס) מיותרת לגמרי. אז עוד הוא שם לה פה כמו לגיבורנו? חצי מהספר מבוזבז על דמות מיותרת לגמרי שלא מקדמת שום דבר בעלילה. כאילו מה? שנחשוד בו? לא נתקלתי בדבר כזה עדין.
זה לא שהספר גרוע במיוחד, אבל לא מתרומם מעבר לספר פשוט. קראתי גרועים ממנו. אפשרי אם סיימתם את הכול בספרייה. פשוט אחרי כל הרעש מסביב לאברהם אברהם, זה היה די מאכזב לקרוא את התוצאה הזו. ואחרי קריאת הביקורות על ספר מספר 2 נראה לי שאסיים את ההתקשרות שלי עם אדון אבי אברהם פה.

ומה יש לקובה לומר בנושא? חררר.... חרר.....

בתחילת הספר מסביר הבלש של דרור משעני שהסיבה שאין ספרי בלשים ישראליים היא שאין מספיק מסתורין בפשע הישראלי. אין חטיפות ואין רוצחים סדרתיים וכמעט ואין אנסים שמזנקים על נשים. כנראה שעוד נשארו לנו עוד כמה דברים שאפשר להודות עליהם בארץ שלנו. גם נסבו מתאונן על מיעוט הפשיעה בארצו ובאיש השלג הוא אף מלין על חסרונם של רוצחים סדרתיים רגע לפני שהוא יוצר אחד. מה שלא עצר את נסבו לכתוב סדרה של עשרה ספרים ( שתנטה ידו לרוב ) לא עוצר גם את משעני והנה קם בלש עברי חדש : אברהם אברהם.
הוא לא הראשון. ליזי בדיחי ואוחיון היו פה קודם ובטח עודכמה שפספסתי ולמרות שהוא התעקש שהעלילה מתרחשת בחולון מבחינתי היא כל הזמן הייתה בבאר שבע (משהו בחיפוש בחולות ).
הכתיבה של משעני טובה. העלילה מתפתחת בקצב טוב. לא כססתי ציפורניים ממתח אבל נשארתי מסוקרן אפילו עד הסיום המעט מופרך ( ואולי בארצנו לא כל כך ) היאה לספר מתח טוב.
בהערת ביקורת , אני יודע שמשעני הוא עורך ומעביר סדנאות כתיבה וזה מתבטא בסיפור. העלילה כתובה ומתפתחת בצורה מבנית מדי. כמו בספרי מתח הישנים , כמו לפי גלופה של איך לכתוב ספר מתח. לכל דמות יש תפקיד וחשיבות וניתן להרגיש את השלד עליו מונחת העלילה. במובן הזה הספר מעט רזה.
הדמות בעלילה המקבילה היא דיי מעצבנת וטיפוסית לספרות ישראלית אבל אני משער שתוכננה להיות כזו.
יש אקדח שמשעני טוען ודורך לאורך הספר כדי להסיט את העלילה לכיוון מסויים שניה לפני שהוא משתמש בו הוא שם אקדח קפצונים בידי דמות אחרת ודי מפוצץ את הבלון. היה אפשר לבנות את הסיטואציה ביותר מתח.
אבל כל הכתוב לעיל לא באמת מפריע. גמרתי את הספר בסופש אחד וזה מהיר עבורי וכבר רכשתי את ספר ההמשך אז אני בהחלט ממליץ.
היום יצא הספר השלישי בסדרה והולכים להפוך את הספרים לסדרת טלוויזיה. חגיגה ישראלית וזה כיף לקרוא בלש ישראלי.
בחירה טובה לעטיפה.