ספר מצויין בעיני. בחור צעיר המליץ לי על הספר בשדה התעופה, לקח לי חודש לצלוח את שני העמודים הראשונים ואחר כך נכבשתי. גיבורי הספר מתפשטים מהר מחזותם הלבבית, חושפים חולשות, תשוקות, רוע והרבה ייאוש בדרך של כל אחד מהם למצוא את עצמו ואת אהבתו. כל אחת מהדמויות מגיעה למצבים של שפל ופתטיות, ועדיין למרות זאת, פראנזן הצליח לגרום לי להתאהב בכל דמות וללמוד הרבה גם על עצמי .

יותר מכל זהו ספר על בדידות וגעגוע לקשר
גיבורי הספר הם זוג יתומים שהופרדו בגיל צעיר. כשאביו המאמץ של אדם, האח הצעיר, נלקח על ידי החיילים, הוא פונה לעזרתה של מרגרט, מרצה אמריקאית באוניברסיטה אשר תמונתה נמצאה בחפציו של אביו. כל זאת על רקע המאבק לעצמאות של אינדונזיה.
הסיפור מתואר בעדינות, היחסים בין הדמויות מורכבים. כל אחת מהדמויות מסתירה סודות כואבים מהסובבים אותה. האהבה היא ציר חזק המניע את הספר למרות שכל דמות מוותרת עליה עבור ערכים אחרים
אין סוף טוב או שלם, אך הרבה קצוות של תקוה
ספר שלוקח למקום אחר ולזמן אחר
נגע בי למרות חוסר האחידות שלו ואני ממליצה לבעלי סבלנות ולשביתות חורף ארוכות

אז לאן נעלמתי בחודש האחרון? התמכרתי לסדרה המצויינת ההריגה , בה נפרשת תעלומת רצח על פני שתי עונות שלמות. הסדרה מתמקדת במערכות יחסים ובניסיון לרדת לעומק נפשם. בין השאר, של החוקרים בפרשה. אהבתי את הספר יום שני כחול שהזכיר לי מעט את הסדרה, באופן הטיפול בגיבורה, הפסיכולוגית פרידה קליין. קריא, קליל וקולח, הספר נותן הצצה לדילמות מוסריות של מטפלים וכן מזכיר לנו שכל מטפל הוא גם מטופל, וגם נושא מטען, לרב כבד, ויחסי משפחה מורכבים.
נהנית וממליצה בחום. כיף לשוב הביתה.

אמא שלי תמיד חוותה אסונות עתידיים שעלולים לקרות לבת מפוזרת שכמותי,מה שכמובן הפך אותי לאופטימית חסרת תקנה ואחריות. הספר המקסים והמצחיק הזה, הוא נצחונן של כל האימהות הדאגניות אך מספק הנאה ונקמה קלה גם למפוזרים שבינינו. גיבור הספר, אחד כמו אמא שלי, שכשאת יוצאת לדקה לשפוך את הפח, תמצאי בחזרה את דלת הבית נעולה בפנייך (מי משאיר דלתות פתוחות), מחליט לנקום באשתו המפוזרת ומביים גניבה של התיק שלה בסופר. כשהוא חוזר הביתה, הוא מגלה שהוא גנב את התיק הלא נכון, ומשם מתגלגלת עלילת מתח חביבה. כוחו של הספר הוא דווקא בנבואות השחורות שמתגשמות אבל בצורה יצירתית ולא צפויה.

ולגבי ההומור, גם בספר מתח שטחי, היכולת להצחיק אותך בקול היא כישרון שדורש דיוק ותיזמון ועל כך הערכתי למחבר

מומלץ בכיף כספר קליל ומהנה.

חג פסח מועד תמיד למריבות משפחתיות ולהרבה לחץ, אך הוא גם הזדמנות נפלאה לפתוח שולחן רחב, גם בבית ובעיקר בלב, להזמין חברים טובים שמזמן לא ראיתם, למחזר רכוש אהוב שאספתם כמו ספרים, בגדים וצעצועים, ולהעביר למי שצריך יותר, ושיאהב אותם לפחות כמוכם. זו גם הזדמנות להגיד תודה לכל הקוראים המקסימים שפרגנו לביקורות מלאות טעויות בכתיב (משקפי קריאה לא תמיד לידי), שנכתבו בהרבה אהבה. ואם כבר אהבה, שווה לרכוש הגדה של הרב קרליבך שמצא תמיד בכל אדם את היהלום שבו. תודה לכם חברי לעט ושיהיה לכם חג מקסים ואביבי.

נערה צעירה וחסרת ניסיון נכנסת לנעליים גדולות שאינן מוכרות לה. מיתומה בת לוויה לאישה מבוגרת, היא הופכת לאשתו של מקסים דה וינטר,אדם בגיל העמידה, בעל אחוזת מינדרלי הענקית ונאלצת למלא את מקומה של רבקה, אשתו הראשונה ובעלת האחוזה המיתולוגית.

לפני הרבה שנים החלפתי מישהי מיתולוגית שיצאה לחופשת לידה. אני זוכרת את חוסר הביטחוןואת התחושה שלא משנה מה אעשה, תמיד "היא" עשתה את זה יותר טוב. בעוד אני נאבקתי על תשומת ליבו של הבוס, גיבורת הסיפור שלנו נאבקת על תשומת ליבו של בעלה ובמקביל, מנסה להשיג אחיזה בצוות המשרתים, בבני משפחה וחברים, כולםפ מעריצים של רבקה

המחברת מצליחה להעביר בצורה אנושית וכובשת את חוסר הביטחון, את התחושה של זרות בתוך בית שלך.
באחת הסצנות שוברת הגיבורה חפץ מהמכתבה שאמורה להיות שלה, ובלי לחשוב,מחביאה את השברים במגירה - מעשה של אורח, או גנב, המפחד שיתפסו אותו.

ייקח לה את רב הספר להיות בטוחה באהבתו של בעלה כלפיה, ולבחור להפגין נאמנות גם בנקודת משבר

קודר ואפל, ואפ אפשר - שובל של שמלות מרשרשות - ככה אני אוהבת את הספרים שלי.

ולמבינות ענין (היש גברים שקראו את הספר) - אל תחמיצו גם את פונדק ג'מייקה של הסופרת

שתיים בלילה, הבעל בחו"ל, הילד קודח וליד המיטה, בין הפרומול למדחום, מתחת לערמה של ארבעה ספרים "איכותיים" ניצב לו ספר המתח מחר תמות. עד חמש בבוקר החום של הילד ירד ואני סיימתי את הספר בהנאה גדולה. מה צריכה יותר אמא במצבי מאשר רמבו אינטילגנטי שפותר כל בעייה, הורג את הרעים בצורה פארית אך מתוכננת בתחכום רב. יום למחרת, כבר חטפתי מהשכנים ספר נוסף בסדרה.
אבל...ויש אבל...
האלימות הציורית בנוסח מיעיים נשפכים, אנשים ממוסמרים ועוד זוועות בנוסח גברי מסוקס, גרמה לי לתהות: האם באמת היה צריך את זה? מה הגבולות של סופר בכתיבה על מלחמה ברוע? מצאתי את עצמי תוהה האם הסופר נהנה לענות אותנו הקוראים כפי שנהנים הרעים בספריו לענות את הטובים ומה זה אומר עלי כקוראת?...הפעם - אשמח לתגובתכם הקוראים, ובעיקר הקוראות
ספר מתח טוב וכיפי, לא עדין בעליל!

אמנם אני עדיין באמצע הקריאה, אבל כבר הערצתי נתונה למחברת. שנתיים צעירה ממני והספיקה להקדיש חלק נכבד מחייה בחיפוש אחר האישה השחורה, היפה והנדיבה, שנפטרה מסרטן צוואר הרחם ב1951, ותאי הסרטן שנלקחו מגופה ללא רשות, הפכו לתאים האנושיים הראשונים בעולם שהתרבו מחוץ לגוף האדם.
הספר נע בין מעגל החיים האישי של הנרייטה ובני משפחתה, לבין חקירת הסופרת בזמן אמת, לבין השתגלגלות התאים למחקרים ברחבי כל העולם ששינו את פני הרפואה והמחקר לנצח.
מדהים לטוב ולאע ובהחלט מעורר השראה

את הספר קיבלנו ליום הולדתה של בתי הבכורה, לפני שבע עשרה שנה פחות שבוע, נהננו וצחקנו מפניני החוכמה של ילדים בני שנתיים ותוך שנתיים התחלנו לכתוב בדפים הריקים שבסוף הספר את פניני החוכמה של בתנו. מאז עברו שנים ונולדו עוד ילדים וכל הפינות הלבנות שנשארו בספר,התמלאו בכל החוכמות של צאצאנו. השתמשנו בעמודי הכריכה הפנימיים ובראש ותחתית עמודים ואפילו בין משפט למשפט, ברווח שבין השורות, נוספו עוד אימרות שפר. בינתיים הספר הפך לאלבום הזיכרון המשפחתי ובשבתות חורף, המתבגרים שלי מקריאים ממנו את חוכמותיהם לקטנים. הספר נמצא תמיד בשידה שליד המיטה שלי וכל אחד במשפחה נכנס וכותב משלו. "תכתבי את זה בספר" אומרת הקטנה לאחר שהתגלגלתי מצחוק כשביקשה ממני לשחק איתי סוזוקו (ולנסוע בסודוקי החדשה...)