בהתחלה זה היה נראה כמו מעשייה חביבה בסיגנון 'אלף לילה ולילה', המלווה באימרות רוחניות כמיספר גרגירי החול במידבר (אשר בו מתרחשת עלילת הספר).

מדובר בסיפור על נער צעיר, רועה צאן מחבל אנדלוסיה בספרד, אך גם איש ספר במקביל, וגם רודף שמלות. נער אשר פוגש יום אחד זקן מסתורי, שמסתבר שהוא מלך מארץ זרה ומוזרה, שאומר לו שיש אוצר כלשהו בפירמידות במצרים הרחוקה, ושרק אם הנער ימכור לו כמה מהכבשים שברשותו, הוא גם יוכל למצוא את האוצר הזה בתום מסע ארוך, מסע שבמהלכו הוא יצטרך יהיה להקשיב לאותות, הסימנים שנשלחים מלמעלה, אשר נקרים בדרכו. מסע שיגרום לו לשאול את עצמו האם אולי עדיף לוותר על המאמץ ולחזור לחיי השגרה הנוחים והמוכרים שכה התרגל אליהם, או ללכת בעקבות הלא נודע אל עבר החלום הגדול, הפנטזיה הכמוסה.

אבל אז, בשלב כלשהו של קריאה נעימה אך לא מרשימה יותר מדי, קלטתי: בשבילי, ה"אוצר" הזה מסמל את האהבה.
האהבה, שלעיתים מרחק רב מפריד בין האוהבים, ממש כפי שהמרחק בספר מפריד בין הנער לאוצר שהוא מחפש. אהבה, שהדרך למצוא אותה, או לחילופין, להמשיך ולתחזק אותה, רצופה בקשיים, ממש כפי שהנער לא פעם מצא את עצמו מתייאש ושואל את עצמו אם עדיף פשוט לוותר ולחזור חזרה לספרד לחיים שהיו לו קודם לפני ששמע על האוצר.
אהבה, שכשמוצאים אותה, היא ממלאת את ליבנו אושר שלא ניתן להסביר במילים. אהבה, שנותנת לנו משמעות לחיים וגם מטרה. בלי אוצר האהבה, שלמענו אני מוכן לעבוד קשה, הייתי פחות מתקדם בחיים כי לא היה לי בשביל מה לעשות את המאמץ, את המסע הארוך והקשה והמפרך שבסופו יש את הסיפוק.

מבחינת העלילה שלו, מדובר בספר חביב, בערך שלושה וחצי כוכבים עם נטייה יותר לארבעה. אבל מבחינת כל מה שמעבר, כל מה שהקוראים בספר יכולים לקחת ממנו בקשר לחייהם האישיים והדברים שהם חווים בהם ומשמעותם, מגיע לו אולי יותר (אף על פי שבקריאה ראשונה של הדברים, זה יכול להיראות כאילו הוא אומר אמירות בשקל עם המון קיטש, "המון חול ואין מה לאכול", כמו שאומר הביטוי, אם כי אם מתעמקים בדברים אז זה לא ככה, לפחות לא הכל. כמו כן, העמודים האחרונים בספר משפרים אותו בעיניי ומחדדים יותר את מה שהספר מנסה להעביר).
בכל אופן, לא אדרג אותו ואתן לכם להתרשם ממנו כראות עיניכם.





*את הביקורת הזו אני מקדיש לסקאוט, שהביאה לי את הספר. תודה לך! את ללא ספק האוצר שלי :)

קראתי את הספר הקצרצרצ'יק הזה, וכהרגלי עם סיום ספר נכנסתי לקרוא ביקורות, ומה אגיד... חשכו עיניי! כמו לכל ספר, אפשר להתחבר, אפשר לא להתחבר, ואני יכול להבין בדרך כלל כל צד, בלי קשר לחוויה האישית שלי. אבל בחיי, את האנטגוניזם שהספר הזה גרר, אני באמת לא מבין ולא מצליח להסביר לעצמי. אני לא חושב שזה ספר מופתי, רחוק מכך. גם לא עברתי מסע רוחני בעקבות קריאתו, ולא גיליתי את נשמת העולם. אבל בהחלט נהניתי, ובשביל ספר כל כך קצר שהיה מאמץ כל כך סביר, זה לא מעט בכלל. זה לא חייב להיות מופתי כדי להיות ראוי. גם אם זה לפעמים קצת קיטשי.

לאחר שבהבהרתי לעצמי עניין זה, שואל אני את עצמי מה בדיוק בספר מעורר כזה אנטגוניזם. זהו ספר צנוע, פשוט וקצר. לא התחברת? עבור בדילוג לספר הבא. יש בו משהו בוטה? יש בו משהו אגרסיבי? אבל העיקר כשסלינג'ר מקלל כל משפט שני ומשרבב איזה מסר נדוש וקלוש על השחיתות של החברה, כולם בולעים... ולמה? כי סלינג'ר זו איכות

אעבור הלאה לטענות האחרות, שהוא נוסחתי ובכלל "מועתק" ממעשייה יהודית במקור. מועתק? מר קואלו לקח מעשייה יהודית (אני לא רוצה להגיד זניחה) שהיא לא רק שלא מוכרת לעולם הרחב, אלא לרוב היהודים. אני לא מחשיב את עצמי כמישהו שהמקורות זרים לו, אבל וואלה, לא הכרתי את המעשייה. ואני בטוח שעוד רבים וטובים לא הכירו. וכבר בשביל להכיר את האגדה המתוקה הזו, היה שווה לקרוא. וכל הכבוד לקואלו שהפך את זה לספר מסע נגיש.

ובכלל, ממתי לשאול מוטיבים ספרותיים ולתת להם פרשנות אישית הפך להיות פשע? אלפי סופרים טובים וגדולים עושים זאת כל הזמן. יותר מזה, זוהי לא ההשפעה היחידה שזיהיתי בספר. הדיאלוג של סאנטיגו עם גרמי השמיים הזכיר לי כמה דיאלוגים מפאוסט של גתה. אבל לגלות לכם סוד? את יצירת המופת הזו בדיוק, שיחזר אחד מגדולי הסופרים הגרמניים אי פעם, תומאס מאן, בספין אישי משלו... מישהו בר דעת יגיד לי שדוקטור פאוסטוס הוא בסה"כ העתקה של פאוסט?

איך נאמר באלכימאי? "מכתוב". הכל מקשה אחת. בעיניי ההשפעות של הספר לא מעידות על דלות תרבותית אלא על עושר, אם זה בקישור למקורות היהודים, אם זה בקישור למקורות הערביים, ואם זה כל איזכור ספרותי מעניין.
הרגשתי צורך לצאת להגנת הספר הזה כי אני מרגיש שיכול להיות שחלק מהקוראים ניגשו אליו מלכתחילה בהנחה שהוא יהיה מאכזב. סכינים שלופים, קשתות דרוכות, אקדחים טעונים ומה לא. אולי אם היו מתנתקים מבועות ההייפ שאפפה אותו, לחיוב ולשלילה, היו יכולים לגלות ספר הרפתקאות מהנה וחסר יומרות, ולהעביר איתו כמה שעות טובות מתחת לאיזה עץ ברוש בשבת שמשית. לפחות כך, אני חוויתי אותו :)

"פעם אחת חלם איש יהודי כי בעיר וינה, תחת הגשר, יש אוצר. קם האיש ונסע לוינה ועמד אצל הגשר, מחפש עצה איך לעשות, כי לאור היום חושש היה מחמת העוברים ושבים. תוך כדי שהיה עומד עבר שם חייל אחד ואמר לו: "מה אתה עומד וחושב?" חשב האיש בדעתו שטוב כי יאמר לו, כדי שהלה יסייעו ויתחלקו באוצר. וסיפר לו כל העניין.
ענה החייל ואמר לו: "אי, יהודי שוטה רואה בחלומות! הלוא גם אלי נראה בחלום שבמקום זה וזה אצל פלוני אלמוני (והזכיר שמו של האיש ושם עירו) יש אוצר, וכי אסע אליו?" שמע האיש מה ששמע וחזר ונסע לביתו, וחפר שם ומצא את האוצר. אחר כך אמר: "עתה יודע אני שהאוצר הוא אצלי, אך כדי לדעת מן האוצר מוכרחים לנסוע לוינה."

כמעט בכל תרבות שקמה בעולמנו הקט ישנה מעשיה אחת לפחות על אדם שמקשיב לחלומותיו, הולך אחר חלומו ומוצא את יעודו. כמו המעשייה היהודית שלמעלה, כך גם בסיפורי אלף לילה ולילה, במיתולוגיה הנורדית ובדוגמאות נוספות. תמיד ראיתי באגדות-עם אלה משהו קסום ויפה, קריאה לאדם באשר הוא לעזוב את מקומו ולפרוש כנפיים, למצוא את מי שהוא באמת- להגיע למקום שבו נמצא האוצר שחיפש – ואז להבין שהאוצר בעצם היה כל אותו הזמן ממש בידיו. כל כך שירי. ובמשך הדורות רק דבר אחד איים להשכיח את הטוב שבמעשייה זו – הכסף.

"היה היה, בארץ רחוקה רחוקה, סופר מפורסם, שקרא את המעשיות הנ"ל. הוא התרשם מאוד ממוסר ההשכל שבהם, והחליט לספר אותם שוב למען הדורות הבאים אחריו. הוא שינה במעט את העלילה ואת מקום ההתרחשות וגמר אומר להוציא את הספר לאור, אבל לא לפני שבמוחו עלתה מחשבה מבריקה נוספת – למה שהקורא ישבור את הראש כדי לפרש את מוסר ההשכל לבד, אם אפשר לכתוב לו אות ובשבילו?

וכך ישב פאולו קואלו. ימים ולילות ישב וכתב את ביאוריו, חותר אל המטרה הנעלה – להביא להמון הטיפש את הבשורה החדשה שלקח תחת חסותו. הוא לקח את העלילה ועטף אותה בגישתו הפילוסופית המחוכמת, גדש את הפסקאות במשפטים חורצי לבבות ומשנים חיים, וכך את הנהיג את העם לפתוח את לבבם אל יעודם, להאמין ולהתחבר אל הנפש שבתוכם ולפרוץ אל העולם הגשמי ה.."

די. מספיק. ציניות זה נחמד, אבל אנחנו מתמודדים פה עם בעיה קצינית וכבדת משקל. האמת היא שפאולו קואלו לא עשה שום דבר רע. זה רק אתם. אתם. אתם פשוט מקנאים בו. להמ אתם מקנאים בו? כי פאולו קואלו עשה מזה הספר המון כסף, והוא עכשיו אדם עשיר מאוד. אז אל תתלוננו. שבו וקראו את הספר. תתרגשו, תשתנו, תתחברו אל העולם שבחוץ והעולם יתחבר אליכם. תאהבו את אלוהים, כל הספר מדבר על זה, וזה חשוב מאוד. אנא, במחילה מכבודכם, נסו להתעלם מכך שבסיסי הספר כבר נכתבו ושוננו עשרות פעמים, ביתר עידון וחן, בחוסר קלישיאתיות, בחוכמה אמיתית. אנא ממכם.

תודה רבה.

(לעוד ביקורת על ספרים וגם על קולנוע ומוזיקה, אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/)

לא הצלחתי לאהוב את הספר כמו שמשפחתי נהנתה ממנו.
הספר עוסק בנער שמחפש את היעוד שלו, ורוצה להגשים את עצמו.
הוא חלם את אותו החלום פעמיים, ובחלום נאמר לו שיש אוצר שמחכה לו ליד הפירמידות במצרים.
לכן הוא עוזב את הכל, על מנת למצוא את האוצר.
כל הזמן הוא פוגש אנשים חכמים ממנו שאומרים לו משפטים שיעזרו לו להבין את העולם ואת עצמו יותר טוב.
אבל..
למה כל משפט שני בספר חייב להיות משפט מוסר לחיים? (ואני לא מגזימה, כל משפט שני עוסק במשמעות הקיום ואיך צריך לחיות את החיים).
למה ההגשמה העצמית של הנער היא מציאת אוצר? (בספר שעוסק כל כך ברוחניות, אוצר גשמי של כסף נשמע משהו שולי שלא ראוי לעסוק בו).

מה שהיהדות יודעת לעשות בצורה מתונה ומעודנת (בפירושים ובאגדות שהתרבו עם השנים), הספר הזה לא מצליח לעשות כלל.
מוסר צריך לחלחל לאט. לפעמים מקריאת הספרים הפשוטים שלא מנסים לעשות רושם, אפשר ללמוד הכי הרבה. פה רק נותרתי מבולבלת.

אכזבה קשה לאחר כל הביקורות הטובות, מרגיש כמו פסיכולוגיה בשקל.

אני בשוק מכמה מעט ביקורות יש על הספר הזה. סיימתי אותו לפני עשר דקות בערך, ואני חייבת להגיד שהוא אחד מהספרים הבודדים שגורמים לי להצטער שיש בסימנייה רק קטגוריה של "יש לי את הספר" ולא "יש לי את הספר ואני מודה על כך לאלוהים". כי זה מה שהייתי מסמנת.
אני מודה על הספר הזה לאלוהים.


חלקכם אולי יודעים בשנה האחרונה לא היה לי קל, כלומר מבחינת קריאה. אני מניחה שקיטרתי על כך לא מעט ויותר מה שרצוי, אבל בתור בנאדם שמהרגע שלמד לקרוא הוא לא ממש הפסיק, היה לי קשה כשפתאום כל ספר שני פשוט... לא עשה לי את זה. כבר עברתי הרבה משברי קריאה בחיים שלי, אבל רובם היו כרוכים בזה שלא היה לי שום ספר ביד, לא בזה שהיה לי ספר אבל לא הצלחתי לסיים אותו והוא שעמם אותי. וכשזה קורה עם ארבעה ספרים ברצף אתה פשוט מתחיל להתייאש, חושב שאולי מעתה ועד עולם תחיה רק על קריאה חוזרת של ספרים שכבר קראת וששום ספר חדש לא יצליח עוד לעתוק את נשימתך. וזה מבאס.
אבל כל זה כבר לא חשוב. כי מצאתי את הספר הזה. והוא כל מה שהייתי זקוקה לו.


האלכימאי מדבר על נער, רועה צאן, שחולם את אותו חלום פעמיים. אחרי שפותרת חלומות צוענייה אומרת לו ללכת למצוא אוצר שנמצא ליד הפירמדות, ואחרי שהוא פוגש מלך זקן שיועץ לו את אותו דבר ונותן לו הרצאה על חלומות וייעוד, הנער מוכר את העדר שלו ויוצא לעבר אפריקה, לעבר מצרים. כך מתחיל מסע ארוך שבמהלכו הוא לומד דברים על השפה של העולם, על להקשיב ללבו, על הפשטות שבנשמת העולם, על ייעודים, על התבוננות באותות, ועל שכל הדברים אחד הם.
במסעו הוא יפגוש מלך אחד, כאמור, סוחר אחד, אנגלי אחד, אלכימאי אחד, ואישה אחת, והרבה אנשים אחרים, רבים, שכל אחד מהם קרוב או רחוק להגשמת ייעודו.
הספר הזה, לאורך כל הקריאה שלי, הוכיח את עצמו כספר שלא רק מספר על האמיתות של החיים, אלא גם חי אותן. לאורך קריאתי שנמשכה שלושה ימים - המספר האהוב עליי וגם מספר ימי הקריאה האופטימלי שלי, שעבר זמן רב יותר מדי מאז שצלחתי בו ספר - כל פעם שסגרתי את הספר, הוא היה נפתח שוב, במין רפלקס, בעמוד שבו הפסקתי לקרוא. מי שמכיר אותי יודע שאני לא נוהגת להשתמש בסימניות, כי ספרים לאורך כל חיי תמיד נפתחו לי בסביבות העמודים בהם עצרתי, ותמיד יכולתי לדפדף מספר עמודים בלבד עד שהגעתי אל המשפט שבו עצרתי, ולא היה לי צורך לזכור לא את העמוד המדויק, לא את המשפט, לא כלום. הספר עצמו העיר את זיכרוני לחיים. אבל זה הספר הראשון אי פעם שקראתי שנפתח בדיוק בעמוד בו עצרתי. וניסיתי את זה. בדקתי את זה. הוא לא נפתח בעמוד שבו החזקתי את הספר ואז סגרתי. ניסיתי לפתוח אותו בעמוד מוטעה ואז לסגור ולפתוח שוב. הוא נפתח בעמוד בו עצרתי לקרוא. ולא בשום עמוד אחד. זה קסם, ידידיי. ושוב, אני כל כך מאושרת שזה לא ספר מהספרייה או משהו, אלא שלי בלבד. הידד למבצעים שמשכנעים אנשים לקנות!

הספר הזה לימד אותי הרבה. מצאתי את עצמי קוראת בפה פעור, עוצרת מדי פעם וחוקקת עמודים שלמים במוחי, לפחות מנסה, ובעיקר מתמלאת אהבה גדולה כלפיי כל מילה. הכל היה מושלם. מההתחלה עד הסוף. זה הסיפור המושלם.
אני לא יכולה להסביר לכם עד כמה התרשמתי ממנו. מצאתי בתוכו כל מה שאי פעם ביקשתי מהחיים לדעת. אני מאושרת שהייתה לי הזכות לקרוא אותו. הוא מסוג הספרים שגורמים לך להרגיש קטן מצד אחד, אבל מלא חיוניות מצד אחר. כמו, נאמר, זבוב.
"מי שאומר שדברים קטנים לא יכולים להשפיע, קטן קטן, שינסה להירדם עם זבוב בחדר."
הוא ממלא אותך בתחושת יראה, אבל גם נותן לך את האומץ לחשוב שאולי אתה כאן בזכות, ולא בחסד.




תקראו אותו, אנשים. פשוט תקראו אותו.

*נתתי לו חמישה כוכבים, אבל האמת היא שזה ספר שנמצא מעל לכוכבים או לטוב ורע. זה ספר משמעותי. פשוט תקראו אותו.

מצאתי את הספר באיזה מוצב ומישהי אמרה לי שזה מדהים. תוך שתי שמירות סיימתי אותו. הספר מייצג את כל מה שאני שונא ב"אמנות" המודרנית, ניסיון נואש להעמיק קלישאות רדודות כדי לגרום לאדם הפשוט שמשוכנע שהוא כל כך מורכב כמה חייו העלובים משמעותיים. זה ספר שאנשים אוהבים להצטלם איתו על חוף הים או על שפת בריכה כדי להראות לעולם כמה הם עמוקים אך נהנים מהחיים בהם זכו הודות לאותו סופר מרושע שבחר בהתאבדות פילוסופית במקום התאבדות אמיתית.

אז ככה אני מבין את האלכימאי-
כסיפור הוא מאוד נחמד. בחור שנודד בעקבות גורלו ועל הדרך פוגש אנשים שעוזרים לו להתעצב ו... אגדה מדברית נעימה לשעת לילה מאוחרת כשאין עוד מה לקרוא.
אבל, הספר מתיימר להיות יותר מזה, והוא מנסה לשאול שאלות על החיים, על הגשמה עצמית, על יעוד,גורל, מי אני, מה אני, למה אני וכו...
השאלות הם שטחיות וילדותיות מאוד, והרעיון העומד מאחוריהם הוא די טיפשי- צא בעקבות הגורל שלך ותגלה שהוא היה בהישג ידך תמיד. אם זה היה נגמר כאן אז עוד ניתן היה לסלוח לפאולו קואלו, אבל אחר כך עם כל שאר ספרי הכלום בשקל זה כבר נעשה מוגזם.
סליחה מכל מי שאהב, אבל אותי זה ממש לא מספק!

רבים האנשים שדיברו על הספר הזה לטובה והמליצו לי עליו, מרעיפים מחמאות. אך דעתי שונה מהרוב.
בד"כ אני מאוד אוהבת ספרים שמעלים בי מחשבות על החיים, על עצמי ועל העולם, שאלות קיומיות ושאלות בעלות משמעות חשובה. אך הרגשתי שבאלכימאי קאולו מנסה להזריק לי בריכוז גבוה מדי את כל אלו. הספר אינו עורר בי מחשבה כלל אלא להפך, הרגשתי שהוא מנסה לשטוף את מוחי בפילוסופיה. לו הכתיבה והסיפור היו מוליכים אותי בעצמי להעלות שאלות ומחשבות אלו והן לא היו דחוסות ועמוסות בספר אולי הייתי נהנית מסיפור זה.
סה"כ ראיתי בספר זה לא יותר מעלילה פשוטה ולא כל כך מיוחדת