אוהבת לקרוא את קואלו, ובספר הזה התחושה הייתה רדודה מעט, אך עם זאת גאונית.
גם הפעם קואלו הצליח לקרוא את מעמקי המחשבות וגם את הרדידות שבהן. הוא תיאר את השיגרה, את המונוטוניות של החיים והשיעמום שבהם. את הרדידות בחיפוש אחר אותה נקודת אושר או תחושת רוממות על שעלתה מתוך הכתיבה ומתוך קצב האירועים.
רבים חושבים על בגידה ועל הריגוש הזה, והספר הזה תיאר באופן מאוד מופשט וברור את התחושות של הניאוף,את מה שקורה לפני, בזמן ואחרי. אין כאן מורכבות, אין כאן עלילה פתלתלה ומסובכת, כי אם תיאור מופשט וברור של אישה אשר נאפה ואת מסקנותיה ורגשותיה בעקבות מעשיה.

הספר לא מסעיר באופן כתיבתו או באופן עלילתו,אך הוא שוקע עמוק בפנים באופן בנאלי ושגרתי, בדיוק כפי שהחיים של הגיבורה מתוארים.

לדעתי, יש בו מין הפשטות הגאונית.

מחשבות,כלים, סוגיות נשיות וכתיבה ברורה, קולחת ועניינית.
הספר מעורר תהיות על החיים, על מערכות יחסים אישיות ופנימיות, על דילמות סוציולוגיות והשפעתן על החיים הקטינים שלנו כנשים ובעיקר נותן כלים ומשיב את הרוח שאולי אבדה או שרק הלכה לנוח.
רבקה נרדי בעלת ניסיון רב בעבודה עם נשים ואין בספר שום יומרה או התנשאות, אין בו מלבד הנעה ומראה.
מאוד ממליצה לכל אלו שאיבדו דרכן, נרדמו בשמירה או סתם מעוניינות במשב רוח מרענן על החיים שלנו כנשים בחברה משתנה.

גלי היא ילדה קטנה שגרה על גג גדול מול הים. כשהרוח נושבת, גלי מפריחה בועות סבון נוצצות וזוהרות, שעפות ומתגלגלות אל העולם הרחב. לאן יגיעו בועות הסבון של גלי? ומה הן יספרו לה כשיחזרו ממסען?

סיפור מסע אל עולם קליל ונעים של בועות, שעף בשמיים, אך גם רציני בו יורדים לעזור לכל מיני אנשים שזקוקים לעזרה. בועות הן אטקרציה בכל סיפור ובכל סיטואציה, גם מבוגרים מאוד אוהבים בועות סבון, יש בהן משהו קוסמי ומחוייך, אך כאשר בועות הסבון מקבלות אופי ועושות משהו נחמד, ולא רק מתפוצצות – זה הופך אותן למוייכות יותר.
האיורים בסיפורים מקסימים ביותר והילדים לרוב מבקשים להתמהמהה עם העברת הדף, ולי אין בעיה עם זה מכיוון שהאיורים פשוט מקסימים –מזכירים לי את תל אביב.
הסיפור כתוב בצורה קלילה שחוזרת על אותו המקצב ומאפשרת לילדים להתחבר אליו. בשעת סיפור אנחנו נהנים מהמקצב הזה ומשלבים מוסיקה אשר מקפיצה את הילדים וגורמת להם ממש לרחף כשהם רוקדים עם הבועות.
אנחנו עוקבים מקרוב אחרי הבועות ונאנחים לרווחה כאשר הבועות עוזרות לאלו שפוגשות ושנמצאות בצרה.
סיפור כייפי שתמיד מוביל בסופו למשחקי בועות מהנים במיוחד.

מה שאהבתי בספר הזה זה האופן בו הוא זורם והאופן בוא הוא מתאר את החיים בהודו להדיוט (אני, לצורך העניין) אהבתי את המתרחש בין הדמויות ואהבתי את התיאורים הקצרים והססגוניים. לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד וזה הביא אותי לקרוא עד לשעות הקטנות של הלילה, אבל עם זאת לא הרגשתי בו עומק. (כן, גם ספרים שאינם מעמיקים יכולים לסחוף באופן בו הם מצליחים להשאיר את הקורא במתח - אולי זה עבודת העורך? לא יודעת...)
מה שלא אהבתי זה שהוא קלישאתי ואין בו "נשמה". המסר די שטחי ו"אמריקאי" וזה קצת השפיע על ההנאה מהקריאה, ולעניות דעתי, הסופרת פספסה את הבמה שניתנה לה כשכתבה על החיים בהודו - היא כתבה ספר תיירותי במובן מסויים, ספר שאין בו מעבר לזה... חבל...

אתי ספגטי
"ילדה אחת, שמה אתי, כל היום אכלה ספגטי. אמרו לה: תאכלי קציצה או ביצה, אך אתי לא רוצה! ניסו פירה או מרק, אך הכל שיכנועי סרק. הוריה של אתי נעצבו. הילדה לא אוכלת! היא לא תגדל!"
החליפו את השם, ואז תגידו לי - מי לא שמע / אמר את המשפט הזה לפחות 3 פעמים בחייו? מודה שאפילו אני בעצמי השתמשתי בו (ולא רק בזמן שעת סיפור...) . הספר הזה בדיוק דן בשדים וברוחות שלנו. כן, שלנו. לא של הילדים. התעסקות הזו עם האוכל, הפחד הזה ש"הילד לא ייגדל" נמצאת אצלנו, מאחר ולדעתי ההתעסקות שלנו באוכל היא יותר שלנו משלהם בעצם, הסיפור הזה הוא קלאסיקה להעמיד אותנו במקום ולהסביר לנו באופן מאוד פשוט שכאשר ילדים (טוב, רובם) צריכים לנסות משהו חדש, אזי זה בבחינת - אמאל'ה! משהו חדש! איזה פחד!
עם זאת, ישנם מצבים רבים בהם עניין האוכל הוא בעצם סימפטום לשליטה של היצורים הקטנטנים האלו על קיומם ועצמאותם. מה שהופך את זמני האוכל למצבי עימות. בסופו של יום ישנם ילדים רזים המתפתחים כמו שאר הילדים בלי שאכלו ברוקולי, גזר וחסה. טוב, אבל זוהי דעתי ואתם מוזמנים לחלוק עליי.
אז נכון שהספר הזה הוא ספר של ילדים, אבל הוא גם מאוד רוצה לומר לנו המבוגרים שלא צריך לעשות מזה כזה סיפור כזה גדול, וכאשר הילד/ה יהיו מוכנים לגוון, הם ייגוונו. באופן מפתיע מאוד זה השפיע על הראייה שלי, כך שכשתשמעו שאני מספרת את הסיפור הזה, בוא לשמוע גם אתם.
וחוץ מזה, הסיפור מלא בחריזה דבר הנותן לעלילה לזרום באופן קליל ונעים. כייף לקרוא ולהקריא!

כל הימים, כל הימים חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן, מקשט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה. אבל איפה, אבל אי בזה אפשר להשיג כובע כזה? שואלת לאה גולדברג בשיר סיפור האהוב. ובאמת איזה ילד אינו חולם על כובע שימלא את משאלות לבן? עם כובע קסמים ניתן לגדול ולצמוח, להפליג לעולמות רחוקים ולספר סיפורי פלאות. אבל איפה משיגים כובע כזה?
באמת, איפה? הייתי רוצה כובע כזה שכאשר אחבוש אותו, אגיע לכל מקום שארצה. קצת כמו "דבי וגבי" מהטלויזיה החינוכית, רק ה-ר-ב-ה יותר "שווה". הכובע של לאה גולדברג הוא כובע כזה קסום שאי אפשר שלא לרצות לחבוש אחד. הוא מתאר את המאוויים הבסיסיים של הילדים להיות חלק מהעולם הגדול, מעולם המבוגרים ומציג עולם בו הילד הוא במרכז ללא פחדים וללא דאגות שלא יקשיבו לו, ושלא יתייחסו אליו. לאה גולדברג פשוט שמה לפנינו מראה של תחושות הילדים בעולם הזה, ומאפשרת לילדים להזדהות עם הילדה אשר בסופו של סיפור חוזרת בחזרה למציאות הרגילה בה "לא מבינים אותה ולא מקשיבים לה" ומשאירה טעם של "עוד" עם רצון להמשיך ולטייל בכנפי החלומות.
מעבר למראה היפייפיה שמעמידה לאה גולדברג, הקצב של הסיפור והחרוזים בו הופכים את הסיפור לכל כך זורם וקליל שנותן תחושה אוורירית ונעימה לכל אורך הסיפור.

מאחורי ההר ישבו שלושה גמדים, לא אכלו ולא שתו רק ישבו ופטפטו.
אין כמו דימיון וגמדים כדי להפוך ילד למאושר. טוב, לפחות כך אני חושבת כשאני נזכרת בילדותי. האפשרות לקחת חפץ ולהפוך אותו לאחר תוך שילוב סיפור אחר, מרתק לא פחות, פשוט קסומה בעיניי. האפשרות לשחק במרחבי הדימיון ולהחליט מה שמתחשק להחליט בכל רגע נתון, בכל רגע שיש בו מצוקה, נותן לילדה נקודת מבט אחרת על רגעים קשים. תמיד יש דרך להילחץ ממצבים קשים, או מרגשות לא נעימים, לא? צריך להשתמש בדימיון...
אחד הספרים האהובים עליי, אולי בגלל שאני אוהבת לאלתר, ולהפוך אגוז לשרשרת זהב (דימיון, דימיון...)

לאשכול נבו יש את היכולת להכנס לנבכי נשמותיהן, ליבן, ראשן והמעיים של כל אחת מהדמויות הראשיות שלו בכל הספרים שלו, באורך פלאי וקסמי שבאופן פיזי גורם לליבי לפעום. אני חושבת שזו הסיבה שלוקח לי זמן לקרוא את הספרים שלו - הם כמו שחיית חזה קולחת- צריך לנוח מדי פעם מהעוצמה של הכתיבה. (לא בטוחה אם הגזמתי או לא במשפט האחרון, אבל משאירה כפי שהוא - שיהיה...)

עם זאת, לעיתים בספר הזה נדמה היה לי כמתמשך מדי וארוך מדי, אבל השיח הפנימי פשוט גרם לי לרצות להמשיך לקרוא עוד ועוד ועוד ועוד.
האופן בו אשכול נבו מקרב את הסצנה והתמונה למרחק נגיעה ממש; עם תיאורים מדוייקים (מקומות שהייתי שם - יודעת) פשוט הופכים את האמפטיה לדמויות טבעיות וזורמות.

הכתיבה שלו מדוייקת, ומעלה רעיונות מעניינים ומפתיעים בספר הזה, עם זאת כפי שאמרתי לפני כן - נוגעות בנפש הדמויות באופן כל כך מדהים, שלא הצלחתי להוריד את הספר מהיד.

בסיכומו של דבר; נוילנד, הוא ספר מפתיע, מסקרן וכתוב באופן רגיש ועמוק. ממליצה!

זהו לא ספר על נדל"ן... למרות שאני בטוחה שגם הם יכולים לעשות ממנו מטעמים... זהו ספר המתאר את קורותיו של בניין דירות בעל חמש קומות, כאשר בכל דירה גר דייר שונה ממשפחת בעלי החיים. האיזון העדין מופר בשעה שמתפנה דירה להשכרה בבניין, וחיות שונות שוקלות לשוכרה.
"דירה להשכיר" הוא קלאסיקה ולא בִּכְדִי, זו סיפור חכם על אהבת הבריות, שיפוט ונקיטת עמדה כאשר בראשו עומדים חיות אולם בבסיסו עומדים אנו, בני האדם. לאה גולדברג כתבה סיפור חכם דרכו היא מעבירה מסר פשוט וחכם על התבוננות באחרים סביבנו, כעל בעלי רגשות, אשר שיפוט מהיר אינו עושה לא רק להן צדק, כי אם גם לסובבים.
הסיפור נכתב ופורסמם לראשונה בעיתון בשנת 1948, אולם ניתן בקלות להמירו לחיים שלנו ושל ילדינו והשימוש בו בסיטואציות שונות בחיים, הופך את הסיטואציות לברורות יותר ופשוטות יותר להבנה בגילאים הנמוכים.
בדרך כלל הסיפור הזה מתאים לגילאי החל מ-3.5 ועד לגילאים בוגרים יותר של 13-14, ולו רק בגלל שהוא מעט ארוך לגילאים צעירים יותר.
ספר שהוא חובה לדעתי בכל בית!