אם צריך להמליץ על ה-ספר שעוסק בנושא אירועי מלחמת - 48 מלחמת הקוממיות של היהודים מול הנכבה של ערביי א"י 48-
זה ה- הספר. כבר קראתי כמה וכמה ספרים בנדון ויש לי את היכולת לשפוט שהספר הזה מתקרב להיות הטוב ביותר. אם כי יש לו מגרעת אחת גדולה שאותה אפרט בהמשך.
הנה בקווים כלליים מה שההיסטוריון והספר הזה מציגים :
-עם פרוץ המלחמה היה מספר ערביי ארץ ישראל כ-1,300,000 איש. תוצאות המלחמה היו לגביהם אסון. עם תום המלחמה הפכו כמחציתם לעקורים ולפליטים ומרביתם מחוץ לתחומי מדינת ישראל. כלומר-650,000 מערביי א"י, הפכו לפליטים בעקבות המלחמה.
-רוב חוקרי התקופה מחלקים את היווצרות בעיית הפליטים לשלוש סיבות עיקריות:
א. חלקם נמלטו, ביוזמתם, מחמת הפחד.
ב. אחרים עזבו בעקבות תעמולה ישראלית ש"עודדה" את עזיבתם.
ג. היו כאלה שגורשו ממש.
זוהי עמדתו למשל של ההיסטוריון מאיר פעיל ז"ל שמוסיף: "כל אלה מנת חלקו הנורמטיבית של הצד המובס בכל מלחמה."
היסטוריון אחד, בני מוריס, מסכים עם פעיל לגבי מספר הפליטים אך טוען שהסיבה העיקרית להיווצרות הבעיה היא: לא פחד או תעמולה, אלא מדיניות של גירוש מכוון שנקטה הנהגת הישוב והמדינה בראשות בן-גוריון.
-בספר הזה גלבר חולק הן על עמדתו של פעיל ז"ל, ובוודאי על זו של מוריס. טענתו העיקרית היא: היה גירוש מכוון של ערביי א"י, והייתה תעמולה מסוימת שעודדה את בריחתם של הערבים, אך כל זה היה בשוליים ובמקרים מעטים מאוד. הסיבה העיקרית להיווצרות בעיית הפליטים היא – בריחתם של ערביי ארץ-ישראל.
והסיבות לבריחה:
1 -התפוררות הנהגת ערביי א"י ובריחת המשפחות העשירות.
אחת התוצאות החשובות של "המרד הערבי" (1939-1936), הייתה, יציאתה לגלות של הנהגת ערביי א"י ובראשה המנהיג העיקרי – המופתי חאג' אמין אל חוסייני. כאשר פורצת המלחמה בדצמבר 1947, נמצאת היוזמה בידי הערבים, אך ללא הנהגה מסודרת ומתאמת נעשות רוב הפעולות ביוזמה מקומית ללא שום חשיבה אסטרטגית כאשר זוכה הישוב היהודי להצלחות צבאיות ראשונות, עם תחילתה של תוכנית ד',{תוכנית ד' הייתה תוכנית שהוכנה על ידי ארגון "ההגנה" במרץ 1948, במהלך השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הרעיון מאחורי תוכנית זו היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, יצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שיקל על כוחות ההגנה לקדם את פלישת צבאות ערב}.
כאמור עם תחילת התוכנית מתחילה בריחה המונית של ערבים אל מחוץ לארץ-ישראל, ובאין הנהגה ערבית, אין גם מה שיעצור אותה. בנוסף לכך מיד עם תחילת הקרבות עוזבות המשפחות העשירות והמשפיעות מבין הערבים והתוצאה – חברה ערבית מפוחדת ללא שום הנהגה. מכאן הדרך לבריחה המונית – קצרה. אחת מהססמאות שנשמעו ברחוב הפלסטיני היתה: "כל מי שיש לו קצת כסף – יאללה למצרים, יאללה ללבנון, יאללה לדמשק".בניגוד גמור למה שהתקיים בצד היהודי מבחינה מדינית,צבאית ,כלכלית וחברתית -פה הייתה מנהיגות יהודית שידעה לתת תשובות/ פתרונות לאירועים ולבעיותיהם של האזרחים היהודים - ראו את ביקורתי אודות הספר
" פליטים יהודים במלחמת העצמאות"-נורית כהן־לוינובסקי
2 המצב הכלכלי הקשה.
"בחודשים הראשונים של המלחמה..." כוונה הפעילות הצבאית של שני הצדדים להרס התשתית הכלכלית של היריב ולערעור המוראל וכושר העמידה שלו. ההתמודדות העיקרית הייתה בערים המעורבות ובצירי התנועה, ובהיעדר צבאות ומטרות צבאיות כוונו הפגיעות אל יעדים אזרחיים ואל האוכלוסייה האזרחית. התוצאה של פעולות אלה, קריסת החברה הפלסטינית – המפגרת והחלשה יותר – תחת מהלומות צבאיות לא חזקות במיוחד ובעיקר בגלל הלחץ הכלכלי. התפוררות ארגונית, כלכלית וחברתית גררה אחריה מנוסה המונית, שביטאה יותר מכל את המפלה והקריסה."
3.פרשת דיר -יאסין – בהלה המונית ובריחה המונית
לטענתו של ההיסטוריון "ברור היום שבכפר נהרגו גם נשים וילדים, אך במספר קטן בהרבה ממה שפרסמו הן הערבים והן האצ"ל והלח"י. הערבים עשו זאת כדי להראות את אכזריותם של היהודים, והאצ"ל והלח"י עשו זאת כדי להראות שגם הם עשו "משהו" במלחמה ולא רק "ההגנה". בכל מקרה התוצאה הייתה אחת – סיפור דיר יאסין התפשט במהירות בכל הארץ מלווה בהגזמות פראיות על טבח בנשים וילדים ותעמולה (שקרית), זו הגבירה מאוד את מנוסתם של ערביי ארץ-ישראל, לאזורים שקטים כמו ג'נין או שכם ולארצות הערביות השכנות.....הבריחה הייתה לתופעה מדבקת... ימים אחדים לפני התקפת האצ"ל על יפו ב-25 באפריל, עזבו את העיר כ-35,000 איש, כמעט מחצית תושביה. – העיר הראשונה שתושביה הערבים עזבו אותה לחלוטין הייתה טבריה... ואלה שימשו דוגמה לתושבי הכפרים בעמק הירדן."
* נא לשים לב לכך לעמדתו של גלבר הטוען -כי השמועות על טבח בנשים וילדים הייתה תעמולה שקרית.
"מתחילת המלחמה בדצמבר 1947, ועד סיום המנדט כ-15 במאי 1948, נטשו את בתיהם בישראל כ-300,000 ערבים. פליטים אלה של מלחמת האזרחים – כמחצית מכלל הפליטים במלחמה – ברחו ולא גורשו. הם ברחו בעיקר בגלל התוהו-ובוהו שהשתרר במגזר הערבי בארץ. מן האנרכיה, מן השפל הכלכלי ומתנאי החיים הקשים. במרוצת אפריל-מאי 1948 הם ברחו מפני הלחימה שהלכה והתקרבה אל בתיהם ואיימה לכפוף אותם לשלטון יהודי".
4.גירוש מכוון – לוד-רמלה (מבצע לרל"ר – קרבות עשרת הימים)
עם סיום ההפוגה הראשונה ב-9 ביולי 1948 התעצמה הבריחה הן מירושלים והן מהכפרים הסמוכים לה... רוב פליטי קרבות עשרת הימים היו תושבי הערים לוד ורמלה. שם בעקבות התנגדות באש לכיבוש הורה מטה מבצע דני על גירוש התושבים מזרחה, לעבר עמדות הלגיון בהרים. התושבים המפוחדים לא התנגדו ויצאו מהעיר במהירות, קרוב ל-40,000 נפש.
גלבר מדגיש שגירוש זה היה ביוזמת מפקד המבצע, יגאל אלון, ובניגוד מוחלט לעמדתו של בן-גוריון, כך שהטענות היום, כי גירוש הערבים מלוד הוא עדות למדיניות ממשלתית מכוונת, הן שקריות ולא עומדות במבחן האמת ההיסטורית. לאחר קרבות "עשרת הימים" עלה מספר הפליטים הערבים ל-400,000 איש.
אנקדוטה: לדעת גלבר -כי הסיפור אודות "אישורו" של בן גוריון בהינף ידו כלפי שאלתם של דיין ואלון לגבי הגירוש של ערביי רמלה ולוד -מתפרש בעיניו גם כמי שיכול לגרש זבוב באותו רגע. אני מסכימה עמו! -מי שקורא על בן גוריון יודע שדברים כאלה אינם נפתרים באופן רשלני מצדו. בן גוריון היה מודע למהלכי ההיסטוריה ולתגובות הבינלאומיות שיבואו,וכשהוא רצה שהערבים לא יחזרו לשטחינו לאחר גירושם הוא הוציא פקודה מסודרת בנושא. בנוסף היה ידוע שיגאל אלון לא היסס לגרש ערבים בכל זמן מקומי,בכל מצב ובכל מקום.
5.מסורת הבריחה.
הטיעון הכי חשוב מצידו של גלבר – אי הבנת המציאות שהשתנתה ע"י הערבים עצמם.. תמיד בזמן מלחמות במזה"ת היו פליטים. הם היו עוזבים את בתיהם בזמן הקרבות, מרצון שלא להיפגע ומתוך ידיעה שבמסורת, שעם תום הקרבות, יוכלו לשוב לבתיהם. כך היה גם הלך מחשבתם של רבים מערביי א"י. הם לא יכלו לתפוס שהמאבק בארץ אינו בין שבטים או שליטים מתחלפים, אלא בין שתי תנועות לאומיות, ולכן הבריחה מהבית משמעותה לא זמנית, אלא קבועה, וכך גם מצבם כפליטים. גלבר טוען שזהו לב הסכסוך בינינו לפלסטינים ומכיוון שאנו כמדינה יהודית לא יכולים להסכים ל"זכות השיבה", והפלסטינים לא יכולים לוותר עליה, אין למעשה סיכוי לפתרון אמיתי של הסכסוך. "עד ההפוגה הראשונה הייתה בריחת הפלסטינים תהליך סטיכי (לא מתוכנן), היא לא כוונה ולא נשלטה על-ידי שום גורם ערבי, והבורחים עצמם חשבו שפליטותם היא עניין זמני שיסתיים עם חזרתם לבתיהם עם תום הקרבות... אולם סדרת החלטות של ממשלחת ישראל במהלך שתי ההפוגות ולאחר סיום הקרבות, הפכה את הבריחה הזמנית לפליטות מתמשכת.
6.המדיניות של מדינות ערב וישראל בנוגע לשיבת הפליטים.
-עמדת ישראל במהלכי המלחמה-ישוב יהודים בכפרים ובתים נטושים של ערבים, קיום מגעים עם מדינות ערב לישוב הפליטים בתחומם שנכשלו כמובן והדיפת לחץ בינלאומי. ממשלת ישראל הציגה את עמדתה כלפי חוץ באופן נחרץ: "הערבים עצמם אשמים בבריחתם" ,ולכן אין מחובתה של ישראל לפתור את בעיית הפליטים, אך מתוך תפיסה הומאנית ואנושית מוכנה ישראל לעזור כספית בישוב הפליטים במדינות ערב השונות, אך בשום פנים ואופן לא בישראל. ישראל פעלה בניסיונות לגייס גורמים בינלאומיים שיפעלו לישוב הפליטים בארצות ערב אך כל הניסיונות הללו נדחו הן על-ידי מדינות ערב, והן על-ידי הפליטים.
7.עמדת מדינות ערב והפליטים עצמם.
כאמור, הטילה ישראל את האחריות לגורלם של הפליטים על ה"ליגה הערבית" (הנהגת ערביי א"י), ועל מדינות ערב, וציפתה שהן יישבו אותם בתחומיהם כפי שישראל יישבה בתחומה את כל היהודים שעלו מארצות ערב.
העולם הערבי כולו – הפליטים עצמם, הפלסטינים שאינם פליטים, ומדינות ערב – עמד על כך שחזרת הפליטים לבתיהם היא תנאי הכרחי לכל פשרה אפשרית עם ישראל. במשך כל השנים שחלפו מאז המלחמה, סירבו מדינות ערב לקלוט את הפלטים, והפליטים עצמם לא עשו כל מאמץ להתמזג עם חברת המדינה בה הם חיים. הפליטים בכל מקום נבדלים משאר האוכלוסייה מבחינה גאוגרפית וחברתית, חיים בשכונות משלהם, או במחנות נפרדים, מתחתנים בעיקר בינם לבין עצמם ומצפים לחזרתם הביתה.
המסר הערבי לישראל הוא מסר קשה וחד-משמעי: בעיית הפליטים נוצרה על-ידי ישראל והיא האחראית היחידה לפתרונה. אל לה לישראל לצפות שמדינות ערב יסייעו לה בפתרון הבעיה. בניגוד לאירופה – במזרח התיכון – פליטים אינם מתיישבים במקום מקלטם, אלא שבים לבתיהם עם סיום פעולות האיבה, ומעשי האיבה אינם מסתיימים כל עוד לא שבו הפליטים לבתיהם. מבחינה זו, קשה לראות כיצד תיפתר בעיית הפליטים במסגרת אישזהו הסדר, אם וכאשר יושג.
אלו תפיסותיו של ההיסטוריון גלבר בנוסף -לכתיבה המפרטת את הקרבות עצמם ,כך שיש לנו בספר הזה -פרשנות של מהלכי מלחמה וכן פרשנות של תהליכים מדיניים,פוליטיים,כלכליים,וחברתיים אודות מה שקרה ב-48 .
אפשר להסכים, אפשר שלא ,ואפשר להחכים מהספר ומתובנותיו של ההיסטוריון גלבר.
הדבר היחידי שיש בידי למתוח עליו ביקורת הוא : שגלבר במכוון כשהוא כותב על מעשי הביזה ,הרג אזרחים,נשים זקנים וילדים,
ובמעשי אונס {לפחות אחד ידוע ומתועד -האונס והרצח של הנערה הבדואית ליד קיבוץ נירים},גלבר כותב על קיומם של התופעות הללו אבל ממעוף הציפור. אינו מתעכב ,אינו מפרט, ובכך ממעיט ומגמד בכוונת מכוון בחשיבותם של האירועים ,לדעתי -הוא עשה זאת במודע כדי ל "לצאת" היסטוריון "ציוני".
וזוהי טענתי העיקרית לספר ולהיסטוריון .אפשר להיות "ציוני" והיסטוריון וגם לא להתעלם מחשיבותם של האירועים הללו שקרו במלחמה,כשמתעלמים או מקטינים במודע-ההיסטוריה איכשהו לא יוצאת אמינה פה.
מחשבה - כנראה שלא קיים דבר כזה היסטוריון אובייקטיבי או כתיבת היסטוריה אובייקטיבית, אין חיה כזאת בדיסציפלינה הזאת.
ואם כל זאת -זהו ספר מרתק ,חכם ומחכים לקרוא בנושא הזה .