פשה הילד הצועני החי בטרנסלבניה בחדר בבנין שהיה פעם של היהודי מישראל המגיע לקבל את תמורתו.
פשה בן ה13 מתפרנס ומפרנס את הוריו ואחותו מהקשבה, מלהיות במקום הנכון לשלחויות, מנקוי המצבות והעשבים השוטים בבית הקברות היהודי, שם הוא מטמין את התיבה שמצא במרתף הבנין.
פשה אוהב את רוזה שכנתו ודואג לה, הוא יתחתן איתה שתצמח לו פלומה מעל השפה. הוא חובר ליהודי האחרון שגר בסביבה
שמעסיק אותו בטיפול בחתולים שהוא מגדל לצורך מכירה.
ספור מאוד מיוחד, כתוב יפה. כל ה"לא משנה" רק מוסיף לא את החן כשמגיע במקומות שגדולים וקשים על ילד וכל שנותר לו לומר זה "לא משנה".
אהבתי את הדרך בה מספר פשה את סיפורו. כדאי לקרוא.

נתחיל בכמה שבחים טכניים: הספר בגודל המתאים, העריכה טובה והחלוקה לפסקאות טובה.

כמה מילים על העלילה: פשה הוא ילד צועני שמתפרנס משליחויות קטנות ומהקשבה. הוא אוהב את רוזה, שכנתו. בקיץ 2001 פשה מגלה שהבית שלו שייך ליהודי זקן מארץ ישראל, שמתכנן למכור אותו. מאז הוא לא מפסיק לאגור כסף ולתכנן תוכניות כדי להציל את משפחתו.

הספר בנוי כמונולוג אחד ארוך. השימוש במילים "יפות" בתוך שפה של יום-יום בהתחלה הפריע לי, אבל אחר כך הבנתי שזה הייחוד של הספר. לאורך כל הספר יש איזו שהיא תחושה של אחידות, מעין אדישות כזו. אין איזה מהפך דרמטי והסוף קצת מאולץ. לגבי הסוף יש לי הרבה מה להגיד: הוא מאולץ, והוא קוטע את העלילה באמצע. עוד כמה עשרות עמודים מושקעים וכתובים טוב היו עושים חסד עם הספר.
עוד הערה קטנה: הפריע לי השימוש המרובה בביטוי "לא משנה". באמת, הדמות מספרת סיפור שולי ונחמד שעוזר לנו להכיר אותה לעומק, ופתאום זה "לא משנה"?
פשה הוא ילד מיוחד, והדמות שלו כתובה טוב. אפשר היה להתעמק יותר במה שהוא מספר. הוא גולש מנושא לנושא, וככה עושים גם אנשים אמיתיים, אבל צריך לזכור שזה ספר, וספר עם עלילה (בעיקר כזה שמסופר על ידי דמות אחת בלבד) צריך להיות מובן, רציף ואחיד. זה לא מפריע לי שהדמות מספרת את הדברים בערבוביה, אבל עדיין לא הצלחתי להבין האם הספר כתוב כשיחה עם פשה או כסיפור עלילתי. לפעמים הוא מתייחס אלינו, הקוראים, אבל זה לא מספיק.

לאורך כל הספר לא הצלחתי להכיר את פשה. הבנתי מהם הברים החשובים לו ובמה הוא עוסק, אבל לא הרגשתי שאני מכירה אותו לעומק. לאורך כל הספר הוא נשאר פחות או יותר אותו בן-אדם.

לסיכום, ספר טוב אך לא מעולה, לוקה בחסר לפעמים, אבל הסיפור מקורי, מעניין וסוחף. כדאי לקרוא.

כתבתי לפני מספר חודשים חוות דעת על הספר "המלך הלבן" וכתבתי שהירגשתי כאילו אני נמצאת בתוך הספר.נושא הספר הוא המישטר הקומוניסטי ברומניה, מישטרו של צ'אוצ'סקו הרודן הבלתי ניסבל.כיון שעליתי לארץ ב 64 חויתי את כל מישטרו.

הספר "רכוש גנוב " הוא בכלל מחזיר אותי לילדותי למרות שהדברים מיתרחשים משנת 2003 ועד.......
הספר מסופר מנקודת מבטו של ילד צועני בן 14 לא צועני שיגרתי.ילד מקסים חכם מטרנסילבניה,
דובר הונגרית וגם רומנית.מכיר את כל הביטויים של האושר והעושר בשתי השפות.הוא חולם ומתכנן בהונגרית כי היא שפת האם שלו.

מאז שרומניה רוצה להיכנס לשוק המשותף והיא תוכל להיכנס אך ורק אם תחזיר את כל הרכוש שגנבה מהיהודים שעלו לארץ יש הרבה פעילות שם.מארצות אחרות כמו גרמניה באים ועושים עסקים כמו פתיחת בתי מלון וכו'.פשה הילד הצועני כל כך פיקח ותופס שפות מהר לכן דובר גם גרמנית,גם אנגלית .

הוא ומישפחתו גרים בבית ששייך לימשפחה יהודית שעלו ארצה וכעת רוצים את הרכוש שלהם בחזרה. הבית שלהם כמו ארמון והממשלה בזמנו של צ'אוצ'סקו מכרה או השכירה בחלקים את הבית.

בעיר של פשה גר יהודי אחד זקן שקוראים לו היהודי האחרון ואצלו נעשים כל הביסנסים. הוא אף מכיר את היהודי מישראל הם חברים.

המצב נעשה רגיש מאוד כשהילדים של הישראלי באים לרומניה לעיר להסדיר את הרכוש.
הרבה מישפחתו יצתרכו להיזרק לרחוב וגם מישפחתו של פשה.
פשה עם אוזניים פתוחות לשמוע כל פיסת מידע....
ישנם צוענים שמגיעים כלכלית לדרגה גבוהה מאוד וקוראים להם "דומנו" ויש אחד כזה בעיר,
פשה כל כך חכם שבטוח שדומנו שייך ל"אוליגרכים",ביטוי שיש לנו מהרוסים וזה אומר מיליארדרים.הוא כמובן לא טועה......

לפשה מחכה עתיד מזהיר ביותר... ואולי גם הוא יהיה מיליארדר באחד הימים......

הספר מעלה לנו שאלה מוסרית קשה ,האם באם וכשיתאפשר להחזיר את כל הרכוש ליהודים ולזרוק את הדיירים האחרים לרחוב? או צריך לפצות את היהודים בכסף?

לנו היה הרבה רכוש ברומניה. בית מקסים,והרבה אדמות חקלאיות .ב 64 כשעלינו לארץ הורי מסרו את מפתחות הבית לנציג המימשלה ללא כל תמורה כמובן.
מאז גרו בבית שרי ממשלת צ'אוצ'סקו, ודירים
מפשוטי העם לאחר רצח הרודן.

אגיע לזה בהמשך.... אך קודם על הצוענים.להורי היו יחסים נהדרים איתם,הם כיבדו את הורי והורי כיבדו אותם.לי היתה אומנת צועניה שלא יכולתי בילעדיה.כילדה למדתי לנגן כינור אצל נציזות, אבל בנוסף כל יום אבי הביא צועני מוסיקאי {הרי הם ידועים כמוסיקאים,ורקדנים} שילמד אותי כל יום שיר לנגן מתוך שמיעה ללא תוים.

כל 1 במאי {חג הפועלים} היתה באה לבית שלנו משאית עם תיזמורת צוענית כדי לתת כבוד.

בקיצור קישרי ידידות,אהבה,כבוד הדדי.

עוד לפני שהיה מדובר על החזר רכוש היתי ב

מסע שורשים מספר פעמים. היתי בבית שלי נישקתי כל פינה ופינה .הדיירים למזלי היו מקסימים ושמרו ועדיין שומרים על הבית כמו על עיניהם.
בשנות ה 2000 כשנודע שמחזירים רכוש כמובן לקחתו עורך דין בעיר שלנו שיטפל בעיננים,כלומר שידאג לערך הבית שנקבל אותו.
את הדיירים אי אפשר היה להוציא גם מצפונית וגם הם רכשו את הדירה מכספם.{כל זה כמובן אחרי מישטר הרודן}אבל המדינה היתה צריכה לשלם לנו את ערך הרכוש.כמו בספר מיליון פעם לעיריה ,לעורך דין לשמאי וכו'....
לא דובים לא יער עד היום לא ראינו אגורה .

לגבי האדמות של אבי בכלל לא קיימות.איך זה יתכן? הרי כל הכפר ששם היו האדמות והיו הרבה כי אבי היה מאוד עמיד,ידע שהיו אדמות.הרי הם עבדו אצל אבי.במועצה של הכפר ישנו ספר שכתוב בו מה וכמה יש והיה לכל אדם.
כמו טאבו עם מס' חלקה וכמות.מה אתם חושבים ?
ראש מועצת הכפר כשנודע לו שאנו נמצאים באזור
תלש את העמוד ששמו של אבי הופיע ומה היה לו.
בקיצור תוכיח יש לך אחות כשאין לך.
הכל עניין של סחיטות כספים ואנו נשארים ללא רכוש.
תחשבו שיהודי טרנסילבניה הכוונה יותר להונגריה אשר חזרו מהתופת של השואה הם קודם חזרו "הביתה" הכוונה לבית בטרנסילבניה ולא מצאו דבר.היו צרכים לבנות הכל מחדש ןלצבור רכוש מחדש.היו כאלה שהצליחו והיו כאלה שלא.

בארץ הקודש חלומו של כל יהודי לבנות שוב חיים חדשים. אבי פה בארץ לא הצליח לצבור רכוש.עבד כפועל ב"מרבק" בקרית מלאכי מפעל לבשר.עבודה קשה מאוד.
אז למה לא להחזיר לו את ערך הרכוש שהיה לו שם? ולא רק לו .לכל יהודי בעל רכוש.

על כל פנים עד היום אני לא אשכח את החברים הצוענים שלי ועד היום באם אסע שוב למסע שורשים הם יהיו הראשונים שאבקר.
אנשים מקסימים , חמים, בעלי חכמת חיים.

מי שקרוב לנושא הזה אני מאוד ממליצה שיקרא את הספר.

ספר מעולה.
נקודת מבט מפתיעה של ילד מתבגר -צועני החי באירופה לנושא השואה וההיסטוריה היהודית, האנטישמיות וההווה הישראלי.
פשה , הילד לומד איך המבוגרים מנווטים את חייהם בצורה שקרית על ידי שימוש במילים יפות בכל מיני שפות ועושים עסקים רבים ברכוש , בכסף ובבני אדם .
פשה חי באירופה בבית שהיה שייך ליהודי זקן שהיום חי בישראל וחוזר לאירופה לתבוע את רכושו .
זהו סיפור התפכחותו של ילד מתמימותו על ידי צפיה במבוגרים וגניבת המילים היפות שלהם כדי לשמור על ביתו ולהמשיך לדאוג לאימו ולאחותו .
הספר כולו בנוי כמונולוג.

סוזן אדם סופרת וירטואוזית בבנית סיפורים מפתיעים.

יופי של ספר. אי אפשר לא לאהוב את פשה הנער הצועני ואת איך שהוא מספר מה קורה מסביבו, מה קורה איתו, מה הוא חושב ומרגיש ואיך הוא מבין את החיים.
החיים, וזה ברור מהדף הראשון, לא מפנקים אותו אלא מזמנים לו היכרות עם הצדדים האכזריים שלהם בכל מובן. אבל שלא כצפוי הם גם לא מצליחים להשחית אותו (מזל שעניין האקדח לא צלח...). עצמאי, פעלתני, ערני ויוזמתי הוא מנהל את דרכיו כשהוא מונע ע"י הכוונה לשמור על משפחתו הקטנה ועוד מספר נפשות שהוא חש את עצמו אחראי עליהן. ה"כלים" שלו הם אלה הקיימים בסביבת חייו אך הקורא מתוודע כל הזמן אל הנשמה החיובית שלו.
גם אני נזכרתי בסרטיו של קוסטוריצה ובמוסיקה שהיא חלק כ"כ משמעותי בהם, אלא ששם אנחנו מתוודעים להשחתה קשה יותר.
ספר מרתק, משעשע, נוגע ללב וליד כל אלה מצאתי גם אמונה בטוב שישנו בבני האדם.

לצערי הרב, הספר אינו מוצלח. מאד אהבתי את ספריה הקודמים של סוזן אדם, אבל הפעם זה ממש לא היה לטעמי. סיפור המסופר דרך עיניו של ילד שצמח לנער. הכתיבה משעממת, הסיפור והדמויות לא הצליחו למשוך אותי לרגע, העלילה לא ממריאה לשום מקום, נראה שכבר עשו את זה קודם ובצורות יותר מוצלחות. כל כך ציפיתי לספר חדש שלה וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. מצאתי את עצמי מדלגת על פסקאות שלמות בנסיון להתחמק מהשעמום ולמצוא נקודת עניין ולצערי זה לא קרה. אני ממליצה למי שמתכנן לקרוא אותו לעיין קודם בספר ולראות אם הוא מתחבר.

אני מתה על סוזאן אדם וקראתי את כל ספריה בשקיקה. כשיצא הספר רכוש גנוב לאור קניתי אותו והוא היה בעדיפות ראשון אצלי מכל הספרים הרבים שרכשתי לקראת החופשה.. התחלתי לקרוא אותו... ואני כבר בעמוד מאה ואני פשוט לא מתחברת... הוא קצת משעמם לכן פניתי למחשב לקרוא המלצות מקוראים אם כדאי להמשיך ולקרוא אותו

לצערי, פשוט ספר לא טוב.
אגב, נסו לספור כמה פעמים מופיעות בו המילים "לא משנה"...