הספרים היום הפכו נגישים לכל אדם. אם פעם היה ניתן לקנות ספר בסכומים גבוהים ואף בחנויות יד שנייה המחירים לא היו נמוכים, כיום ניתן למצוא ספר במחיר שווה לכל נפש ואף יותר מכך: את הספר ‘חיי חורף’ קניתי בדוכן, באמצע קניון, אשר מכר שלושה ספרים בעשרה שקלים. אז נימוקים לכאן ולכאן ניתן לנמק – על הזילות של הספר ושכר סופרים, על האפשרות לנגישות הספרים לכל דורש ועוד, ועם זאת (הספרים הללו התגלגלו למוכר – כנראה – לאחר כמה גלגולים , ישנים ואינם יד ראשונה), ראיתי את הספר הזה, לאחר ששניים כבר היו בידיי ולא מצאתי את הספר השלישי הנוסף, וזכור היה לי לטובה ספרה ‘סיפורים בלתי רצוניים’, נטלתי אותו, ניקיתי את האבק בידי הימנית, שילמתי למוכר ויצאתי מהמבנה המלאכותי.
הספר הוא למעשה קובץ סיפורים, כאשר שלושה ארוכים יותר מן השלושה האחרים. ייתכן ושניים מהארוכים הינם נובלות אבל לא אכנס למושגים שאין יודע האם יש צורך בהם.
אז התחלתי לקרוא. לאט. בהנאה. כאילו אני אוכל איזה מעדן ערב לחך אשר טעמו אינו פג. אבל האם ספר צריך להיות מעדן מפנק?
גיבורי הסיפורים נקלעים ברובם למצבים אשר לוקחים אותם למקומות אחרים, סיטואציות אחרות, ואלה מאפשרים להם לבחון את עצמם, להגיע לתובנות חדשות. קסטל בלום כותבת בציניות ואף באירוניה. בייחוד זה בא לידי ביטוי בסיפור ‘אשת הסופר’ בו נכתב על אשת הסופר אשר נמצאת כעזר לסופר עצמו ולבסוף היא זו לה משקל כבד בהחלטות הסופר על ספרו המתהווה.
ב ‘חיי חורף’, נוסעת חוקרת לארצות הברית, לאחר מלחמת לבנון השנייה, לברוקליין, בכדי למיין את סוגי הויזה של ישראלים שהיגרו לאמריקה, והסדר המופתי האמריקאי אשר מערער את סדרה ואת קיומה של החוקרת. בסיפור זה, אף יש קו עלילה, נחיתה ונסיעה חזרה אך העלילה כמו לא מתקדמת ואלה שתופסים מקום רב הם החורף – התיאורים הקרים, הקפואים, ‘בלוז החורף’, והסדר האמריקאי המופתי – סדר שהופך את האמירת ‘שלום’ לקרירה וצוננת, ולמעשה, אלה הם גיבורים בפני עצמם. דוגמא אירונית, קומית, מתוארת כך: "הבנתי שאם רוצים לתאר כיצד פועלת הבירוקרטיה הזאת יש לדמיין שלכל אדם שחי בחלק זה של העולם יש כפיל שהולך איתו לכל אורך הדרך ובו בזמן מנהל אותו. שומה על האזרח האמריקאי לעודד את הכפיל הזה ולטפחו, מאחר שהוא נזקק לו שירוץ למענו בכל השבילים מכאן לשן ומשם לכאן".
ב ‘עבודה’, מסופר על סופר שפרנסתו תלויה בהוריו ובאשתו, ולאור תנאי הוריו בהפסקת התמיכה הכלכלית במשפחתו, הוא מחפש אחר עבודה, והינה מזדמנת לו עבודה בארצות הברית, הרצאה על שעתו האחרונה של איוואן איליץ’, בסיפורו הידוע של טולסטוי ‘מותו של איוואן איליץ’’. הסופר מגיע לארץ המסודרת, שמשהו בסדר שבה קצת השתבש, מתארח בבית הארחה אצל זוג שעל פני השטח חייהם נראית יפים עד שכלביהם מתים, בזמן שהם נעדרים מהבית והסופר שומר עליהם. שם, הסופר מהרהר על חייו.
העיסוק של קסטל בלום הוא באקזיסטנציאליזם. בקיום. במחשבות על הקיום. במשמעות. בחיפוש אחר משמעות. נדמה לי שהגיבורים בסיפורים אלו הם ללא שמות, מה שמגביר את חיפוש המשמעות בעולם: מי אני ללא שם אלא רק בכינוי ‘סופר’, ‘אשת הסופר’ (חושב שרק בסיפור הראשון מסופר על ג’פרי שהיגר לקהיר מארצות הברית, בה יש לו מפעל לייצור ג’ינסים מזוייפים). והמצבים השונים דוחקים את האדם למחשבות על כך: מוות של בן משפחה, נסיעה לארצות הברית לשם עבודה – יציאה מן השטח הטריטוריאלי שלך לשטח אחר, מקום אחר, טסט במוסך שמתואר בצורה כל כך מכנית המזכירה את הסדר והחורף של ברוקליין (אולי הניסיון שלנו לסדר מופתי שכזה, למעשה מתואר בצורה גרוטסקית). וכך גם הסיפורים מסופרים כאילו באיזה מצב תודעה שלא משתנה. כמו איזה מונולוג אקזיסטנציאליסטי שלעתים מזכיר את ‘מחכים לגודו’ של סמואל בקט.
וזה נראה לי חלק מהייחודיות בכתיבה של קסטל בלום.
נהניתי מהספר, מהסיפורים, בעיקר מהארוכים יותר - ‘חיי חורף’, ‘אשת הסופר’ ו ‘עבודה’. קסטל בלום כותבת בצורה מהנה אך גם כבדה. בודדת. לעתים השפה משרתת את תוכן הסיפור: סדר אמריקאי נכתב בשורות קצרות. מהירות. לעתים לא.
זהו ספרה השני של קסטל בלום שאני קורא – שני ספרים שהם בעצם סיפורים קצרים - ואינני מכיר את מכלול יצירתה לעומק, אבל נראה לי כי גם מתקיים משהו אוטוביוגראפי בספר זה. הבדידות של הסופר, הצורך בפרנסה וכתיבה שהיא אינה יכולה להיות עיסוק עיקרי, ההתלוות של אשת הסופר לסופר עצמו וההחלטה המכריעה. הכתיבה בגוף ראשון בחלק מהסיפורים. ואולי זה חלק מהיופי של הסיפורים, ההתקרבות לדמויות, הקשבה לפעימות שלהן, שבהן, הצעידה יחד, ההליכה יחד, ההרגשה, התחושה. אבל זה גם חלק שהיה לי חסר, כיוון שישנו גם ריחוק מסוים מהדמויות. כמו לא ללכת עד הסוף. ואולי האוטוביוגראפי הוא למעשה האקזיסטנציאליסטי. החיפוש המתמשך אחר משמעות, שאולי לא תמיד קיימת.
