כשקראתי את "גן החיים", נזכרתי בספריו הנפלאים של ג'ראלד דארל:" חברברי הסוואנה", "היער השיכור", "משפחתי וחיות אחרות" ועוד .
בשני הספרים יש שילוב של חיות כאישיות עצמאית, עם תאורים שיש בהם "האנשה" של החיה, והאדם הקרוב אליהם , אם זה המשפחה של דארל, או הוא, השבט ובעיקר, הצ'יף האפריקאי כחלק ממירקם חיים משולב, חי, דינמי ותוסס.
הספר " גן החיים" כתוב בסוגה (ז'אנר), דומה.רק שהבדל "קטן", מפריד ביניהם: מלחמת העולם השניה כפי שעברה על ורשה בכלל וגן החיות בפרט.
הספר נכתב על ידי אנטוניה שיחד עם בעלה יאן זבינסקי, ניהלו ותפעלו את גן החיות לפני המלחמה ובמהלכה ואף לאחריו.
הרבה מוטיבים ואמצעי כתיבה עמדו בפני הסופרת, והיא בחרה במימשק חיה-אדם, ממש כמו דארל.
במימשק כזה ניתן לשלוט במינון מתאים על עוצמת תיאור הארועים החיצוניים של כניסת הגרמנים לורשה, הגטו והמרד בו, הרעב, והכיבוש הגרמני,הכניסה הנכלולית של הצבא האדום לורשה בסוף המלחמה,(הם חיכו כחודש עד שהגרמנים חיסלו את המחתרת האנטי נאצית, הלבנה בעיר, וכשכלתה המלאכה,נכנסו לקבל עיר נקיה ממתנגדי הקומוניסטים).
הדבר המפתיע בכתיבה כי פועלם של הזוג ז'בינסקי, להציל יהודים, דבר שזיכה אותם בתואר: " חסידי אומות העולם" של "יד ושם",מוזכר בשוליים, כחלק מהחיים בגן החיות ההרוס.
אכן, בשיטת כתיבה זאת יש כוח.
איני חושב כי העמימות של המאורעות החיצוניים, היתה אורח חיים ודרך מחשבה, של גיבורינו, כולל בנם ריש,והראיה לכך היא התגובות הנכונות של אנטוניה וריש בזמן החיפושים של הגרמנים ולאחר מכן, האלימות של "המצילים" הסובייטים.
ניתן לראות זאת גם בהתנהלותו של יאן האב כדי לאפשר לו ולאלו שהציל, לצאת ולהכנס לגטו,כמו ההתגייסותו למחתרת והמרד בגרמנים.
ועם זאת, היתה לי תחושה בזמן קריאת הספר, כי העימעום הזה סינן עוצמה אחת יותר מדי. ויש בזה דרגה מסויימת של החמצה.
אם אחזור להשוואה לדארל, הרי, שם עוצמת הרגשות גם מן החיה וגם האדם, חזקה יותר.
וכבר אני מסייג את עצמי. דארל כתב בתקופת רוגע ושלווה על נופש בקורפו וסיור כמעט כסהיב באפריקה ומדגסקר.
אין ספק, הספר בהחלט ראוי ושווה קריאה.
