"למפקדים ולגייסות חסר זמן להכנה והטמעה מנטאלית, וכשהאש פרצה ב־14:00 היא נחתה על ראש הלוחמים כרעם ביום בהיר" (עמוד 116).
בספרו "הסדיר יבלום?" (הוצאת ספרית מעריב,2011) ביקש אלוף (מיל.) ד"ר עמנואל סקל לברר כיצד התגבשה תפישת ההגנה בסיני בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. "ספר זה מציב סימן שאלה על התפישה המבצעית "הסדיר יבלום!", כליבת תפישת ההגנה, ובוחן האם ואיך מומשה בפועל במלחמה עצמה, איך עמדה במבחן האש ואם לא, מדוע? מכאן שהעיסוק בקרב המגננה בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים הוא ליבת הספר" (עמוד 10). אף שהספר, ציין המחבר, ביקורתי מאוד "אין בדבר ביקורת אלה, ודאי לא של כותב דברים אלה, כדי לגרוע מההערכה והכבוד שהוא רוחש לאנשים אלה שנתנו את מיטב שנותיהם ואף את חייהם להגנת הארץ והיושבים בה ובוודאי במלחמה הקשה ההיא" (עמוד 15). כדי להדגיש זאת ציטט מדבריו של אל"מ (מיל') יהושע נבו שכתב לאחר המלחמה כי "יש אומרים שקל לכתוב ולבקר מאשר לעשות מלחמה. אך לא קל לבקר שיקולים והערכות שעשו אחיך בבונקרים דחוסים, בצריחי טנקים, תחת אש, בעקת אחריות – שיקוליהם של אלה שחירפו נפשם ויש מהם – שאף נתנו אותה" (עמוד 15). סקל לא חווה את המלחמה מעמדת החוקר והפרשן, אלא פיקד במלחמה על גדוד 52 שבחטיבת השריון 14 והוביל אותו בקרבות הבלימה הקשים בסיני ולימים שימש כראש מפקדת חילות השדה.
בהקדמה לספר כתב אלוף (בדימוס) ישראל טל, מהבולטים שמפקדי השדה של צה"ל שכיהן כסגן הרמטכ"ל במלחמה, שסקל מצא במחקרו כי ביסוד הכישלון בדרום עמדו מספר סיבות עיקריות. ראשית, כתב, היו "יחסי כוחות כמותיים בלתי אפשריים בין הכוחות המצריים לצבא הסדיר" (עמוד 7). בנוסף, "התמהמהות בגיוס כוחות המילואים כתוצאה מתהליך לא מספיק ונמרץ של קבלת החלטות בשלבים השונים" (עמוד 7) וכן העובדה שתוכנית ההגנה "שובך יונים" למעשה לא בוצעה. עוד ציין טל, כי "אי ביצוע מכת נגד מונעת מקבילה נגד ציוד הצליחה המצרי בגדה המערבית של תעלת סואץ" (עמוד 7) , ולצדו "הכישלון בהתקפת הנגד הראשונה" (עמוד 7) תרמו גם הם לכישלון. כמי שכונה "מר שריון" ציין טל כי בין הכשלים ניתן למנות גם "הפעלה לא נכונה של הטנקים ביממה הראשונה של המלחמה" (עמוד 7) ואת "אי־פינוי המעוזים בלילה שבין 7-6 באוקטובר (ליל המלחמה הראשון)" (עמוד 7). בנוסף לכל אלו, ציין, "הסיוע האווירי של חיל האוויר לכוחות הקרקע לא היה יעיל דיו (אי ביצוע תוכנית "שריטה")" (עמוד 7).
סקל, כתב טל, "הוא גיבור מלחמה ישראלי. את שירותו הסדיר עשה בחטיבת גולני. במלחמת ששת הימים לחם כמפקד מחלקת תול"ר בחטיבת מילואים, ולאחר המלחמה התגייס לשירות קבע. בתפקידי אז כמפקד גיסות השריון ראיינתי את עמנואל שביקש להתקבל לחיל השריון. הוא דיבר בלהט על לקחי מלחמת ששת הימים ועל הבנתו שמלחמות ישראל יוכרעו בקרב הנייד והמשוריין. כבר אז, בשחר ימיו בשריון, זיהיתי בו תכונות של מפקד בכיר לעתי" (עמוד 8). במלחמת יום הכיפורים, כתב, היה סקל "מפקד גדוד טנקים סדיר. הוא לחם בסיני בקרבות מרים, והחליף במהלך המלחמה שלושה טנקים שלו שנפגעו תחתיו בקרב. האופן שבו התגונן ולחם במלחמת יום הכיפורים עשתה אותו ללוחם שריון מופתי. על גבורתו והצטיינתו במלחמה זו קיבל עמנואל את עיטור העוז" (עמוד 8).
"צה"ל, אף שהיה לו זמן רב לתכנון ותרגול תוכנית הגנה למערב סיני, לא עשה זאת. הכוח הלוחם, הן הסדיר והן עוצבות המילואים, הוטל בבהילות למלחמה קשה מאוד" (עמוד 75), כתב סקל. "להיעדר תוכנית כזו הייתה השפעה הרסנית על קרב המגננה בתעלה, בייחוד בימים הראשונים למלחמה. חיסרון זה היה הסיבה העיקרית לאי ביצוע משימת ההגנה על קו המים, לאבדות ברבות בכוח אדם וברכב קרבי משוריין, שחלקן לא היה מחויב המציאות, ולהישגי המצרים. ללא תוכנית, כתובה, מנותחת לאפשרויותיה, מוכרת ומתורגלת, התקבלו החלטות חפוזות, חלקן גורליות ואף שגויות, הן על ידי הרמטכ"ל והן בפיקוד הדרום וגם ביחידות הלוחמות, בחלקו על סמך תחושות, גחמות, חוסר ידע ובמקרים אחדים באופן לא שקול. שגיאות אלו, מעבר לשגיאות בלתי נמנעות שנעשות תמיד במלחמה, החמירו מאוד את מצב כוחותינו בשלושת ימי הלחימה הראשונים" (עמוד 76).
הספר כולל בתוכו גם כמה אבחנות מעניינות. כך למשל, צין, כי בסיכום תרגיל "איל ברזל" בשנת 1972 הזהיר מפקד אוגדה 252, אלוף דן לנר "מאופטימיות יתר ומתערובת בעייתית של יחידות לא אורגניות. לדבריו לא נכון לבצע את מהלך הצליחה עם המילואים שמאומנים לכך פחות מהסדיר" (עמוד 61). בפועל, את צליחת התעלה ביצעה חטיבת הצנחנים מילואים "חוד החנית" (חטיבה 247) במיומנות, במקצועיות ובקור הרוח שאפיין את עילית כוחות המילואים של צה״ל כל השנים. כן עמד סקל על כך שלאחר כשלון מתקפת הנגד ב־8 באוקטובר החליט המטכ״ל על ייצוב החזית ועל ניהול מגננה שהייתה אפקטיבית. מנגד, ציין, לא בוצעה במערכה בדרום פעולות בעומק השטח המצרי. הפעילות שכן בוצעה "הסתכמה בחדירות ליליות מוגבלות בעומק על ידי כוחות קטנים של צנחנים (עשרה לוחמים עם קצין תצפית קדמי), להפעלת אש ארטילרית על חניוני טנקים מצריים בלילה. מעבר לכל לא התבצעה פעילות מורכבת יותר, עד הנחתת כוח על ג׳בל עתקה בסוף המלחמה ממש" (עמוד 297).
בכל האמור בחיל האוויר, ציין המחבר כי "יש קו מנחה לאורך השנים על פיו חיל האוויר פועל על פי עדיפויותיו, בראייה סקטוריאלית או אפילו בדפוס (מוסווה) של: ״אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם צה"ל/יבשה״. הבעיה היא שתה״ל כולו, כולל רמטכ"לים ודרג מדיני, שלרוב אינו בקיא בניואנסים של מה נכון ומה לא נכון לעשות, מתכוונן אחרי צורכי והצעות חיל האוויר" (עמוד 346). בראייה לעתיד, ציטט המחבר את תא"ל (מיל.) יפתח ספקטור, מבכירי טייסי הקרב בחיל האוויר,שקבע שמגמת חיזוק מערכי ההגנה האווירית בקרב אויביה של ישראל "מגבילים את יכולת ההשתתפות של חיל האוויר בקרב היבשה, וספק אם זו תשתפר. בנוסף, קיימות בעיות תיאום, לילה, מזג אוויר, הרגשת מטרות לחיל ועדיפויות אחרות שלו, ואין כל ביטחון במתן סיוע התקפי קרוב לכוחות היבשה כשיידרש. תרומת חיל האוויר למלחמה עתידית ביבשה, על פי ספקטור, תהיה באמנעה ובתקיפת מטרות אסטרטגיות. המחבר מסכים עם הבחנה זו" (עמוד 388).
ספרו של סקל מאיר עיניים אך נשאלת השאלה עד כמה קרבתו לאירועים, כמי שלחם במלחמה, אפשרה לו אובייקטיביות. כך למשל, הוא טען לקבלת החלטות שגויה של בכירי המטכ"ל ובראשם הרמטכ"ל שנבעה מבורות ומאי הבנה של המתרחש בשדה הקרב. חלק מן הביקורת בוודאי מוצדק, אבל חלקה מתעלם בנוחות מכך שכמאמר קלאוזוביץ בשעתו, המלחמה היא ממלכת האי־ודאות והאקראיות. בסיכום מחקרו הוא קבע כי "תפישת "הסדיר יבלום!" שצה"ל דגל בה, כשלה בכל שלושת מרכיביה: הרתעה, התרעה והישענות על חיל האוויר" (עמוד 439). למעשה, טען, לא הייתה התפישה יכולה להצליח. "למרות מחדלים וטעויות ונתוני הפתיחה הבלתי אפשריים בשבת 6/10/1973, חשוב לזכור שבסיומה של מלחמת יום הכיפורים, ניצב צה"ל במרחק של 101 קילומטרים מבירת מצרים. אומץ ליבם, תעצומות נפשם ונחישותם של לוחמים מן השורה ומפקדים זוטרים, הם הם הגורם לעמידת צה"ל והתאוששותו" (עמוד 439), קבע בצדק.
אבל כשצולחים את כל 440 עמודי הספר הוא נקרא בעיקר כניסיון להוכיח שניתן היה לעשות אחרת, אך בכדי שצה"ל יוכל לעשות כן היה זה צריך להיות צבא אחר, עם תפישה אחרת, לא יהירה ומקצועית בהרבה מזו שפשתה בו בכל חלקה טובה.
