אין כל מתאם בין אנשים חכמים לאנשים הגונים.
למען האמת, אם יש מתאם, הוא יותר נוטה להפוך.
כלומר החכמים יודעים בעיקר לדאוג לעצמם. לארגן לעצמם את העניינים ושימות העולם.
אני קורא עכשיו את 2 ספריה של אוריאנה פלאצ'י ("הזעם והגאווה" ואת זה שבא בעקבות התגובות אליו "כוחה של התבונה").
מדובר באישה (איטלקייה גולה שחיה בארה"ב), שנפטרה אומנם ב- 2006, בגיל 77, אבל השאירה כאן דברים.
היא עסקה בעיתונות החל מגיל 16, ובהמשך כעיתונאית בי"ל, סיקרה תקופה סוערת במיוחד בתולדות האנושות, כולל את כל אזורי הסכסוך המשמעותיים בעולם.
האישה הזו הייתה מיזוג אנושי מיוחד של חוכמה רבה, השכלה רחבה, הגינות אינטלקטואלית, וסרבנות להישאב ולהיות עיתונאית מחמד של כל שועי העולם שבחצרותיהם הסתובבה.
היא לא נתנה לערמומיותם של אלה, לחולשותיהם המוסתרות כפי שחולשות של מנהיגים מוצגות בד"כ ככל דבר אחר חוץ מחולשות, להשפיע על שיקול דעתה ולא על ראייתה הנוקבת את הדברים.
הספר שכתבה בעקבות אסון התאומים 2001, "הזעם והגאווה", הוא התפכחות כואבת ממה שכל המנהיגים היו שותפים ליצירתו, והציבור העדיף לא לראות. תהליך ההשתלטות המחושב והמנוהל של האיסלאם על העולם הנאור.
היא מתארת איך התיישבה אז מול מכונת הכתיבה, ולא קמה משם 12 ימים, עד שהוציאה את הכל.
היא מלאת ידע, הבנה, והיכרות אישית עם דמויות השחקנים הפעילים בזירה הזו מכל הכיוונים. והיא כותבת מדם ליבה, כמי שפתאום הכל התחבר לה, וההבנה השורשית של העניין התבהרה לה באופן מוחלט. סכר שנפרץ.
היא מתארת ומנתחת את השתלשלות הדברים, מדברת על החוצפה ועל השיטה שבה נוקט האיסלאם, שהיא המשכה של השיטה האלימה והאימפריאליסטית שלו, להביא את בשורת מוחמד לכל פינה בכדור הארץ.
כמובן שגם בהקשר שלנו היא נוגעת, אבל אנחנו לא מרכז העניין. ממש לא.
קריאת הספר הזה משרטטת תמונה שמאפשרת להבין מה קורה כאן.
אבל אל ההבנה הזו מתלווה השאלה הגדולה, מה מתרחש היום לנגד עיני כולנו, שאנחנו לא רואים אותו?