בכל ספריו של פיליפ רוט שיצא לי לקרוא עד כה (ולזכור), יש נוכחות של "זקנים". כשאני חושב על כך, זקנים אלה אינם דמויות קישוטיות או מחויבות מציאות, כמו אצל סופרים אחרים. אלו הם זקנים חזקים, ביקורתיים ונמרצים. במבט לאחור, זה נראה כאילו בכל ספר של פיליפ רוט שקראתי, ישנו זקן, אותו מנסה הסופר לרצות. לעיתים הזקן נסתר ולעיתים הסופר ממש פונה אליו.
ואם שאלתי את עצמי מאיזה מעיין נובעים זקנים מיתולוגיים אלה, הרי שהספר הזה מבהיר זאת. לא הייתי מגדיר ספר זה כספר טוב, אבל כן הייתי מגדירו כספר חשוב. לדעתי, רצוי לקרוא אותו רק אחרי צבירת מיילים עם ספרים אחרים של פיליפ רוט. הייתי ממליץ לקרוא אותו אחרי שהתחלת את השלב בחיים המכונה לעיתים " צער גידול הורים", שכן - למה להתבאס מוקדם מדי?
בספר זה אפשר גם ללמוד על מקור החוויה האנטישמית האמריקאית של הסופר. תזכורת למי שטועה לחשוב שזה לא יכול לחזור אצל החברים הכי טובים שלנו בעולם.
אוטוביוגרפיה קשה ונוקבת של יהודי אמריקאי ובאופן מסוים יהדות אמריקה.
