הספרים הטובים ביותר שקראתי היו כאלה שהסופר כתב על נושאים שהכיר היטב ועל חוויות שעברו עליו. לעתים נדירות קורה שנתקלים בספר שהסופר כתב על התנהגויות ואנשים הזרים לו ולתרבותו, ובכל זאת הצליח להעביר את הייחוד אל הקורא, בלי שזה הרגיש בחוסר מהימנות. אך אלה הם היוצאים מהכלל (שוגון של קלאוול, סיפורי האוטורי של הרן, לדוגמה). ברוב המקרים ייטיב הסופר לעשות אם יישאר בגבולות המוכרים לו.
גוויות גבר ואשה כבולות האחת לרעותה נמצאות בים, בדרך המרמזת להתאבדות זוגית מטעמי חוסר יכולת לממש אהבה (שינג'ו). אנחנו הקוראים יודעים שהם נרצחו, לא התאבדו, אבל חקירת המקרה מוטלת על מפקד משטרה חדש וחסר נסיון, שקיבל את תפקידו בחסדו הפוליטי של בעל שררה. הסיפור מתרחש במאה ה- 17 ביפאן (ולא, כמו שכתוב על העטיפה ב"ימי הביניים" שם...) ונראה שהוא חופף לזמנים המתוארים ב"שוגון". אבל למרות שלל המושגים והמלים שפיזרה רולנד בסיפורה כדי להפוך אותו ל"יותר יפאני מיפאני" אין מה להשוות בין שני הספרים, וההשוואה כולה לרעת הספר הזה. אל הדמויות זלגה תפיסה מערבית (למשל - הגיבור אינו מפגין יראת כבוד בפני מכובדים ממנו, מוכן להתעמת עם מכובדים, סלחני לגבי אי כיבוד טאבו וכו').
הספר די מעניין אם מצליחים להתעלם מחוסר האמינות. אבל נשאלת השאלה - למה הסופרת הרחיקה ליפאן במאה ה - 17? האם חשבה ששם לא "יתפסו אותה במילה"? או שבחרה ברקע הזה רק כדי למשוך קוראים? אפשר לקרוא אותו, אבל אפילו ציפייה לא גבוהה הרסה לי את הקריאה.
















