דמעות נוסטלגיה עולות בי רק מהמחשבה על נטילת כרך מאובק של האנציקלופדיה ופתיחתו בעמוד אקראי (ומכיון שהערכים אינם מסודרים אלפבתית, בעצם אי אפשר לפתוח את האנציקלופדיה בעמוד לא אקראי). במילותיו של מאיר אריאל, מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה, ומי שפתח את תרבות בילדותו, כבר לא יוכל להסיר את תוית החנון מעל עצמו גם אם ישב עשור בכלא הרוסי (שם יסייע לו האיור המפורט של המתנקש הגאלי המסתתר מאחורי דלת חדרו של המצביא סולה, חמוש בסכין, על מנת לעשות בשביל רומא את מה שעשתה רומא בשבילו. אכן, חומר לזאטוטים).

אני קורא לספר "אתה ודאי משקר, מיסטר פיינמן!". בכל פרק בספר נוטל על עצמו המחבר נושא חדש, עוסק בו חודשיים, מגיע לטענתו להישגים רמים מאלה של כל יצור אנושי בהסטוריה, ואז מסביר בצניעות מדוע לא הוא הגאון המדהים שאין בילתו, אלא פשוט עמד הוא על כתפי גמדים חסרי בינה שגם בשלושים גלגולי חיים לא יוכלו לעשות מה שהוא מבצע במהלך ביקור אחד במועדון חשפנות (מוטיב חוזר בספר).
פיינמן אכן היה מהגאונים הגדולים של המאה העשרים, ולכן מעניין שאפילו ספיידרמן מוצא לנכון להגזים ולפאר את עצמו בתקווה שיחשבו שהוא סופרמן. בחמישים השנים האחרונות, פיזיקאים צעירים אין ספור נטלו את הספר אל בינות לסדינים ונתנו פורקן ליצר, בעודם מדמיינים שיום אחד יהיו גם הם גזעיים כריצ'רד, שעיקר נערצותו ע"י הקהילה המדעית נתלית לא בזכייתו בפרס נובל, אלא בכך שהצליח לאבד את בתוליו בטרם חגג שלושים.

ספר מדע בדיוני לילדים בעברית- חיה נדירה לא פחות מהנמלים המוטנטיות מעוררות האימה המככבות בספר. אין בו רעיונות מקוריים ויכולת התכנון של גיבורי הספר (האנושיים, להבדיל מהחרקיים) יאה לשימפנזים מפגרים ולא לניצולי שואה אטומית שנולדו בחלל, אבל יש משהו קסום בקישרו של גיבור הספר עם נמלה ענקית ששאיפתה לגרש את בני האדם מכדור הארץ. אם בובי ובינבה יכולים לתקשר בינהם (שודדות העבדים האדומות ממשיכות את האנלוגיה בתפקיד זעם הרשע), מהו כבר מחסום ההבנה שבין יונק לפרוק רגליים?
בשורה התחתונה- ספר קצרצר ומהנה לקריאה גם למבוגרים, שמצליח לגרום לקורא להתעלם מחסרונותיו, ככה זה כששמו של הסופר נראה כמו באג של תוכנה למציאת צפנים בתנ''ך.

נסיון כושל לחקות את "חוכמת הבייגלה", שזה כמו נסיון כושל לבשל עוגה מקקי של ציפורים. נכשלת, הצלחת, זה עדיין קקי. אגב, דווקא יש לי דימוי או שניים לא בוטים במלאי (הכל בגלל המשבר הכלכלי), אבל כשמקדישים זמן כדי להביע דיעה על ספר שציטוט מייצג מתוכו הוא "לפעמים היו זורקים לה יציאות כדי להדליק לה את הראש. והיא הייתה נדלקת כמו ברנר זאת", מה שבאמת יהיה גס זה לא לכתוב את המילה קקי בביקורת.

סדרת ספרי ילדים מומלצת ביותר. הפגם היחיד בה הוא השפה הירודה יחסית, אבל כל השאר (עלילה סוחפת, עומק דמויות, ערך חינוכי) מצוין. רעד של נוסטלגיה הרטיט את גווי רק מקריאת הטיזר. חלק נכבד מילדותי עבר עלי בציפיה שבספר הבא החבורה תתקל בכנופית פושעים שסוף סוף תטיל מום פיזי בכמה מחבריה, ומכאן תפתח הרעה אל סיפור נקמה איום של הניצולים בפורעים שעשו שמות בחבריהם, שנמצאים עכשיו בשיקום פסיכיאטרי שבורי גוף ונפש.
בלי להרוס לאף אחד, ואני בהחלט ממליץ לדחוף את הסדרה הזו לידי ילדים, זה לא קרה.

אזהרה: עלול להכיל ספוילרים

כמו כל כתביו המד"ביים האחרים של אסימוב, בין אם בדיחה באורך חמש שורות או רומן בן ריבוא עמודים, הדבר היחיד שבאמת חשוב הוא העמוד (או הפסקה, או השורה, תלוי באורך מה שקדם) האחרון, בו יתרחש גילוי בלשי מפתיע אודות זהותו של מישהו (תמיד הדמות, מבין הדמויות הראשיות, שמוזכרת הכי פחות), שתלווה בתחושה של "למה זה צריך לעניין את סבתא שלי?" (התשובה היא כמובן שסבתא למדה שכבה מעל אסימוב ביסודי ומאז שהוא זרק עליה אבן היא אובססיבית לגבי וידוא העובדה שהדברים שהוא כותב מפתיעים פחות מהמתכונים שהיא תולה על המקרר). כל השאר הוא תוספת מלאכותית שנועדה לגרום שמחה רבה למקרא העמוד האחרון, כי הוא מבשר את קיומו של טעם לסיפור כולו. טעם בו פקפקת עת רפרפת על תיאורים שטחיים של דמויות שלא עושות הרבה חוץ מלצעוק אחת על השניה. בעצם סתם לכלכתי- יש לחלק שבה לפני הסוף אצל אסימוב תפקיד נוסף: להביא אותך למצב שבו אתה זוכר, פחות או יותר, כמה דמויות יש ומה השמות שלהן.
דוגמא נהדרת לכך היא עלילותיו של הבלש הפופולרי בעל השם הסקסי אליה ביילי במשך ארבעה רומנים וסיפור קצר. העלילות כולן זהות, למרות שחלקן נכתבו בהפרשים של ארבעים שנה זו מזו, והרי העמוד האחרון שלהן (או ליתר דיוק, הרי הן עצמן, כי כפי שכתבתי כל שאר התוכן הוא התוספתן הטפילי על הגוף הזעיר).
ביילי: אתה הרוצח!
איש חשוב: אתה מטורף!
ביילי: למה?
איש חשוב: שק לי, אני איש חשוב ולא אטרח אפילו לענות לשאלותיך. ראה עצמך מפוטר.
ביילי: חכה רגע!
איש חשוב: למה, חתיכת מטורף?
ביילי: כי הרוצח הוא איש חשוב מס' 2!
איש חשוב מס' 2: אתה מאיים עלי?!
ביילי: לא, אני לא מאיים על רוצחים. אתה רצחת את הנרצח כי הוא ירק בעת שדיבר ואתה רוקופוב!
איש חשוב מס' 2: אתה מטורף!
איש חשוב: שמישהו יקרא לאבטחה!
ביילי (מזיע): רגע! אני יודע מי באמת הרוצח!
שני האנשים החשובים: וואללה... שומרים!
ביילי (נגרר החוצה): זהו איש מס' 3, שכלל לא חשדנו בו!
איש מס' 3 שכלל לא חשדנו בו: אתה מטורף!
ביילי: לא נכון, אתה רצחת את הנרצח כי הוא רסטאפר ואתה מגנימד, שם בגלל אור השמש המועט ראסטות נחשבות לעלבון שאין כמותו. כל ילד בגלקסיה יודע זאת, בשם יהושפט.
איש מס' 3 שכלל לא חשדנו בו: אתה מטורף! (פורץ בבכי) שברת אותי, אני הרוצח! אני רוצה לאמא...
שני אנשים חשובים: ביילי, אתה מטורף. תפסת את הרוצח. כל הכבוד, מקווים שתתפגר (יוצאים).
רובוט: רגע, אבל הרוצח הוא בכלל אתה. למה לא תפסת את עצמך?
ביילי: דניל ידידי הטיפש, כדור הארץ חייב כספים רבים לאיש מס' 3 שכלל לא חשדנו בו עקב ריבית על החובות שהשאיר אחריו מייקל ג'קסון המנוח. כעת נוכל להפנות את המשאבים למסע בין כוכבי שבסופו תוקם אימפריה גלקטית, שהתמוטטותה תוביל לאנרכיה ברברית בת 30,000 שנים. אלא אם מישהו ימצא דרך לעצור את זה, אנאערף, איזה פסיכוהסטוריון, אבל למען האמת, אני לא רואה את זה קורה.
רובוט: אני לא דניל.
ביילי: יש לך בעיה איתי? רוצה לקחת את העניינים החוצה?
רובוט: תלוי. אם אתה רוצה, אז כן, לפי החוק השני של הרובוטיקה.
ביילי: אני לא רוצה, יש לי בעת חוץ. חבל שלא קראת את מערות הפלדה, ידידי דניל.

קפקא לתרבות המערבית הוא כספארטה לאתונה. או שאולי קפקא לאתונה הוא כספארטה לתרבות המערבית. אני אבדוק ואחזור אליכם עם תשובה.
כך או כך, קפקא בסיפוריו הפנטסטיים (בשני המובנים) מעניק לקורא בר המזל את האפשרות לחויה חוץ גופית. סיפוריו הם מעין ניסויים בהנדסה גנטית על בני אדם בדיוניים, ולמרות שהם מייצגים כל כך את הזרמים המרכזיים באמנות ובבידור של המאה העשרים והלאה, הדמויות המוצגות בהן שונות מאוד מאלו הנוירוטיות אך חביבות או פסיכוטיות אך כריזמטיות שנפוצו בעקבותיו. אני מניח שהשוני העיקרי נובע מהשטחיות המכוונת הצפונה בהן, הנובעת מכך שלפסיכואנליזה אין מקום בעיצוב הדמויות שלו, להבדיל ממה שמתרחש ממנו והלאה. קפקא פשוט מתאר התנהגויות לא נורמליות של יצורים לא נורמליים בעולם שחוקיו (פיזיקליים או חברתיים) לרוב שונים מהמוכרים לנו, בלי לנסות לנתח את צפונות נפשן, שאמנם מתגלות מבעד למעשיהן המשונים, אך עדיין מותירות כר נרחב לפרשנות ולהשלכה של הקורא דפוק הנפש כשלעצמו (כמו כולם, סה"כ) את מכאוביו ומאוויו על הטקסט.
לא יודע מה רציתי לומר בזה, אבל לא נראה לי שאמרתי.

מעט חוזר על עצמו, וברגעים מסויימים תהיתי האם הקטעים בו אכן נכתבו כשאני כבר באתי לעולם, כפי שנטען על הכריכה, ולא בראשית ימי הקומדיה ביוון. עדיין, ספר מצחיק ומהנה, שאפשר לקראו ברצף או טיפין טיפין.

אולי הספר הטוב ביותר של קינג, אבל מכיון שמדובר בקינג, זה לא אומר הרבה. בכל מקרה, מדובר בספר בז'אנר וסגנון שונים מהרגיל אצלו, כך שגם מי שכרגיל אינו מחובבי קינג ומחפש ספר קליל, יוכל ליהנות.