מיכל שלו כותבת יפה וסוחפת בכתיבתה. נהניתי מהסיפורים והופתעתי לראות תמונות של הגיבורים בסוף. זה אמיתי?..הסיפור המדהים של ביאנקה הפרטיזנית ובעלה הטייס, הסיפור של לין ושל אמה הלן , הסיפור של מירב ושל אבשלום. התיאורים על השייטת. נהניתי מאוד מהספר, קצת לא קשור ולא אמין העניין העכשוי שמגלים והפעולות שמתבצעות בעקבות זאת , כמו גם הקשר של זה לסיפורים מהעבר הרחוק ..

העלילה עצמה מעניינת אך יותר מידי פירוטים ותיאורים , ספר שחיכיתי שייגמר כבר, מצד אחד לא רציתי לעזוב כי סקרן אותי מה עולה בגורלה של אלה , אך מצד שני הדרך לסוף היתה לי לא קלה...,גם היה לי קשה להזדהות עם אלה הגיבורה . לא מצאתי שום הגיון בתהפוכות הלב שלה, למרות שהלב לא אמור להיות הגיוני .. עדיין לא הבנתי את משחקי הרגשי שלה וההתנהגות הילדותית והמאוד לא בוגרת. מזל שעודד יותר יציב .

יהודית קציר היא אחת הסופרות האהובות עלי ("למאטיס יש את השמש בבטן", ו"הנה אני מתחילה" הם בין הספרים היפים והמרגשים ביותר שנכתבו לדעתי ). הסיפור של צילה כשלעצמו הוא מעניין, גם האירועים ההיסטוריים על רקע הסיפור האישי והאנשים המפורסמים ולא מפורסמים שמשולבים בו - מצאתי עניין בכל אלה.צילה עצמה היא אישה שבהחלט יכולה להחזיק ספר עם כל מה שעברה בחייה יוצאי הדופן. הכתיבה לעומת זאת קצת בלבלה אותי כי יש קפיצות אחורה וקדימה בזמן ולעיתים מצאתי את עצמי מתקשה לעקוב. אני שמחה בשביל הסופרת על הפרוייקט הגדול הזה בו היא מנציחה את משפחתה בצורה כזאת ומשתפת את הקוראים בקורות המשפחה- הרווח הוא שלנו . מחכה לספר הבא שלה..

כמו ספריה האחרים בה לומדים קצת היסטוריה- כרתים סלוניקי - כאן למדתי רבות על מלחמת האזרחים האכזרית בספרד (לא ידעתי שהיתה כל כך אכזרית ולא ידעתי שנמשכה זמן רב כל כך), דרך הסיפור של אמא של סוניה. גם ההיסטוריה מעניינת וגם הסיפור מעניין . יתכן וחוטים מקשרים השאיר עלי יותר רושם , אבל גם כאן הסיפור היה קולח ומותח ומעורר חשק ללכת ולבקר בעיר שעליה מסופר. אני אוהבת את הכתיבה של ויקטוריה היסלופ וכנראה שאקרא גם את ספריה הבאים

אוהבת מאוד את הספרים של אדלמן, לא יכולתי להניח מהיד כמאמר הקלישאה. אבל הספר הזה, הראשון או אחד הראשונים שלו, פחות מגובש לדעתי, פחות בונה מתח והפתעה גדולה כמו בספרים האחרים

נהניתי מאוד מהספר הזה, מההיסטוריה של העם שלנו דרך עיניים של ילדים שגדלו בשיכון בחיפה . ספגתי אווירה משנים בהן לא הייתי קיימת או קטנה מידי מלזכור וגם קיבלתי זווית ראייה של שנים אותן אני כבר זוכרת. הדמויות אנושיות ואמיתיות והחיים בחיפה של אז .. איזה יופי !

אני לא נוטה לקרוא ספר פעם שנייה (חוץ מיש ילדים זיג-זג וספר משפחתי של אפריים קישון לא עשיתי זאת), אבל משום מה התחשק לי לחזור אל הספר הנפלא הזה שהוא, כפי שכתוב על העטיפה שלו, חגיגה של טעמים, צבעים ותשוקות. הקשר בין תאוות האוכל לתאוות בשרים, ספר שכיף לקרוא, מעורר חושים, מתאים שיהיה סרט לפי הספר הזה ..

מה אני אגיד לכם? סיימתי את הספר בתחושה של "נו ואז ? " התחיל טוב ומסקרן , באמצע פתאום לא הייתי בטוחה מי הוא ההוזה ומיהו הרציונלי מבין שני הגיבורים. השימוש בדמות אמיתית בסיפור בדוי לא ברור ולא בטוח שמוצי את חיים מרגליות בצורה טובה .וגם הקטעים על ראשיד לא ברורים לי. מה שכן השפה וסיפור העובדות דרך עיניהם של שני גיבורים היו לי מעניינים.

מירה מגן קיבלהמקום של כבוד ברשימת הסופרים האהובים עלי , בעיקר בזכות הספר ימים יגידו,אנה. גם בוודקה ולחם היא יוצרת דמויות אמיתיות עם לבטים מהחיים וסיפור קטן ואמיתי ממש מהחיים שלנו, שוזרת הומור נפלא בכתיבה וכמובן לא שוכחת להוסיף כמה סצינות מבית חולים, כמזכרת מעברה כאחות. אני מחייכת לעצמי שאני מגיעה לסצינות בבית חולים בספרים שלה. סיפור יפה שדכתוב נפלא