ביקורת ספרותית על בקשו פני, קראו בשמי מאת אברהם יצחק גרין
ספר בסדר

---

קשה לי להגדיר ולבטא את היחס שלי אל הספר המורכב והאמביוולנטי הזה.
ספר הגות אמוני אישי וסובייקטיבי שנכתב על ידי הוגה דעות רחב אופקים, הומניסט מודרני, ואולי אף פוסט-מודרני, המושפע מאוד מההגות החסידית, בעיקר זו הראשיתית, זו הרדיקלית-חדשנית, ומפילוסופים יהודים ימי-ביניימיים מרחיקי הגשמות, כדוגמת הרמב"ם. בנוסף הוא מושפע ממורו, מרדכי קפלן, מייסד הזרם הרקונסטרוקטיבי היהודי בארה"ב, זרם תאולוגי רפורמי. וכן מהתרבות העולמית הכללית. השילוב הנזכר גורר בהכרח קושי בהגדרת הרעיונות המובעים בספר ועוד יותר מכך בעיכולם ובהבנתם.
גישתו הבסיסית של גרין ביחס לאלוהות היא מוניזם קיצוני ואולי אף פנתאיזם. קבלתו את ההלכה נובעת מסיבות השונות מהמקובל ואף היא מסויגת קמעא, אמונתו היא אמונה המוותרת על מרכיביה הטרנסצנדנטיים של היהדות, ותפיסתו את האל רחוקה מתפיסה של אל מצווה. מה שככל הנראה, ואני אומר זאת בזהירות, משאיר אותו מחוץ לגדר האורתודוקסית טיפוסית (אף הוא בעצמו מתבטא במשהו דומה בעמ' 95). ועל אף כל האמור, יש בספר תובנות ועומקים תאולוגיים ומיסטיים שגם קורא דתי ימצא כרלוונטיים או לכל הפחות כמעוררי עניין. הקשר שלו אל האלוהות, בעקבות תפיסתו התאולוגית, הוא אינטימי ועמוק: "המפגש האנושי-אלוהי יותר משהוא דומה לבניית גשר הריהו דומה להסרת מחיצה. הוא גילוי אי-קיומה של תהום פעורה יותר משהוא טענה שאת הפער הזה אפשר לגשר" (עמ' 89). הומניזם, צמחונות, איכות הסביבה, גאולה, התגלות, משיחיות, לימוד תורה, פמיניזם, אלו ועוד, הנם נושאים שגרין דן בהם אגב הרצאת דבריו ושיש בהם לעורר עניין, אם כי אינם חפים מכשלים הגותיים ולוגיים.
ולסיכום אפשר לומר שעל אף הימצאותה של הגותו על קצה השוליים של האורתודוקסיה הנורמטיבית, ואף מעבר להם, הרי שיש בכוחם לעורר פולמוס ואולי אף להשפיע לכיוונים מבורכים כאלו ואחרים.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על בקשו פני, קראו בשמי