אפתח ואומר שסיימתי עוד מסע בארצותיו של מרקס, והוא היה קשה לי מהאחרים.
מרקס מיומן היטב בלעורר בקוראיו סערת רגשות כשהוא ללוקח אותנו לטיול על התהום, שם מסתבר מתרחשים כל הדברים המעניינים.
מקננת בי התחושה שהפעם הוא לא חס על קוראיו ודחף אותם לתהום ריגשית ומנטלית.
לא קל להזדהות עם גיבורי הסיפור, אך זה קורה ונוצרת אמפתיה לאותה אומללה שנקברה חיה במנזר וגם הגיבורה וגם הקורא המיוסר זוכים למישהו שמעניק לה ימים ספורים של חן חסד ורחמים בעלילה.
בדיוק בשלב הזה מרקס בוחר להתאכזר אליה שוב , ולי כקוראת היה קשה להתמודד עם זה שוב.
להבדיל מיצירותיו שכבר הספקתי לחוות, כאן אלוהים לא נוכח. מה שכן הקורא מוצא עצמו בארץ חשוכה, אכולה בורות ושנאת חינם.
ועתירה בדמויות שקברו גם את אלוהים במנזר ומכוננים שלטון אימים של האינקוויזיציה הצד,מענה וקורא להשמדתו של כל מי שחושב נראה ומביט על החיים בצורה שונה ממנו.
הדמויות המוארות והנאורות כאן בודדות ומוחלשות, ואן בכוחן יותר מלגרד עד זוב דם את קירותיו של אותו ממסד אימים כדי להציל את אותה גיבורה אומללה שהוקרבה כנראה כבר בלידתה על מזבח השנאה לאחר.
מסע לא פשוט. מומלץ? למי שמיטיב להתבונן בתהום ולהתמודד עם המראה שהיא מציבה לכולנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
